top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תadi cohen

בין הבשר לדימוי: ראיון עם חוה ראוכר

עודכן: 3 במאי 2022


כתיבה: עדי כהן. צילומים: דני דרבי




פסלים ששימשו לתערוכה "כיכר העיר" בסטודיו של האמנית


חבצלת. שעות ערב. את פנינו מקדם שער לבן משובץ ברבורים. מבעדו - זוג חייכני הנגלה בפנינו ומוליך אותנו דרך הגינה אל מבואה לבית - מעין פאטיו-גלריה בו מוצבות יצירותיה של האמנית דרת הבית – חוה ראוכר. חוה נעלמת לרגע על מנת להביא לנו כיבוד של תה ועוגיות, ובינתיים אפרים, בן זוגה, עם חיוך כובש, מתיר לנו ללכת אחרי סקרנותנו. אנחנו מביטים בדממה בציורים המעטרים את הקירות ובפסלים הממלאים את החלל, ומגלים די מהר את סטודיו האמנית, הגדוש יצירות נוספות.


המפגש הישיר עם עבודותיה של ראוכר מעורר בליל תחושות ייחודי – מחנק ופליאה. מועקה ועניין. לפעמים שעשוע והומור, שמתחלף בחווית פלישה וחוסר אונים. הגוף בכל מקום - בעירום, בתלת ממד, כמעט ניתן לדמיין שחומר הגלם של הפסלים הניצבים בחלל הוא בשרי. ראוכר מספרת כי הגוף "הוא עולם ומלואו" והוא תמיד עניין אותה. כך שבניגוד לציורי נוף, הגוף היה עבורה מושא טבעי לעבודה האמנותית.


הגוף המוכר כזר, הגוף הזר כמוכר

חוה ראוכר היא אמנית רב-תחומית שעוסקת בציור, בפיסול, וביצירת מיצבים במרחב הציבורי. ראוכר כיום בת 78, נולדה בבולגריה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עלתה עם משפחתה לארץ בהיותה בת 4, והתגוררה בעג'מי ביפו בילדותה בין ניצולי שואה ואנשים קשי יום. על רקע מצוקה כלכלית, עברה בהיותה בת 11 לקיבוץ אלונים. רות מרקוס בהרצאתה בכנס נשים ומגדר באמנויות, התייחסה לחווית אלו של ראוכר שיש בהן תלישות, נדידה, וזרות – כמשפיעות רבות על עבודתה כאמנית. "חוה תופסת את מצבה הקיומי כמהגרת, דבר שאולי לא בא לידי ביטוי בחיי היומיום, אבל כן מתבטא ביצירה...היא מרגישה "בבית" רק כשהיא חוזרת למחוזות ילדותה, לאנשים העקורים והתלושים שבשוליים, ולניתוק מסביבה מוכרת וקרקע מוצקה". (מרקוס, 2017).


הגוף הוא הבית הראשוני שלנו. אנחנו יכולים לחוש מגולמים בגופנו - אותה תחושה של ביתיות ונינוחות בתוך העור של עצמנו - או להשתכן במחשבה ולא בגוף (ויניקוט, 2009 [1949]), וכך לחוש מנותקים מהגוף, מנוכרים לעצמנו. האם העניין של ראוכר בגוף הוא מעין עיבוד חוויות הניתוק והזרות הקיומית דרך עבודה אמנותית הנעה בין החומרי הממשי לדימוי של החומרי? ייתכן וזו פרשנות אפשרית מתוך מגוון פרשנויות, אך האמת היא אחת, והיא מבעבעות מהקירות ובתוך החלל של הסטודיו והפאטיו-גלריה של ראוכר: אי אפשר עם הגוף, ואי אפשר בלעדיו. הוא גם הבית שלנו, והוא גם מקום הקבורה שלנו. או מה שפרויד כינה: "האלביתי" (2012 [1919]) – הזר שבמוכר.


פסל דיוקן עצמי בסטודיו של האמנית


ראוכר עוסקת בגוף כמקום פוטנציאלי לכל מיני התרחשויות על ציר קיפאון-תנועה. "יש לי סדרה של "סרקופגים" שכאילו הופכים את הגוף למקום קבורה. אלו יציקות, נגטיבים של הפסלים, אשר ציירתי לתוכם, ובאמצעות הציור נוצרה אשליה של תלת מימד בתוך החלל הקעור. הדמות שבתוכו מתחילה לזוז כשנעים מימין לשמאל - כאילו היא בתנועה. זהו מעין זיכרון שיוצא מתוך הריק אל הגוף החומרי שהיה בו".


חוה חוזרת שוב ושוב בעבודתיה אל הגוף: הגוף הזר, המהגר (עדות, 1994), הגוף המזדקן (נערות לוח השנה, 2005), הגוף העירום (ככר העיר, 2011), תוך שהיא שוזרת ייצוגים שונים של גופה שלה בחלק ניכר מעבודותיה. כפי שמציינת רות מרקוס "בין אם היא מציירת או מפסלת את עצמה, או שותלת את פניה בתוך סצנות שונות כמתבוננת או כמציצה, ובין אם היא מציירת או מפסלת דמויות אחרות, לדבריה, כול הדמויות שלה מייצגות את מצבה הנפשי כאדם הנע ונד בשוליים" (מרקוס, 2017).


להתבונן בנפש דרך הגוף

האהבה של חוה לציור נכחה בחייה מאז ילדותה, אך היא החלה לעסוק באמנות רק מגיל 28, לאחר שכבר הייתה נשואה ואם לשני ילדים. ניכר מדבריה שמשפחת המוצא שלה לא הבינה, העריכה או עודדה את נטיותיה האמנותית, כך שחששה להתמסר לקריירה של ציירת ופנתה ראשית ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך, החלה לימודי אמנות במכון אבני וסיימה תואר שני באמנות (MFA) באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס.


האמנות של ראוכר מספרת עליה שיש בה ישירות, תעוזה והומור, ושהיא רואה ומנכיחה דרך הגוף היבטים רגשיים. הגוף באמנות של ראוכר הוא לא רק הגוף על תוויו הפיזיים, אלא כפי שהוא משתקף מתוך שפת הגוף של הדמות, ובחלק מהעבודות, הגוף וייצוגיו נטועים בתוך קונטקסט אמנותי ותרבותי קנוני, שמפתיע את הצופה ומעורר תובנה חדשה.


חוה מתייחסת לתהליך העבודה שלה כאל התבוננות שתחילתה בשיחה עם האנשים אותם היא מציירת או מפסלת, והמשכה בניסיון "להיכנס לפסיכולוגיה שלהם דרך שפת הגוף". אני חושבת על הסיפור של אותם א.נשים, שהולך ורוקם את עצמו דרך השיח עם ראוכר ומושפע מהמרחב שנוצר בין זו שמתבוננת וזו שמתבוננים בה. במובן זה, כדי לעשות אמנות טובה לא מספיק לדעת לרשום, אלא צריך לפתוח את הלב ולהתבונן דרכו. מורגש שראוכר עובדת עם ליבה.


עד לפני קצת יותר מעשור ראוכר התמקדה בעיקר בציור, ואז למדה פיסול, ועברה מדו-ממד לתלת-ממד. פסליה הם יציקות אלומיניום של דמויות אנושיות ערומות, לרוב מכריה. ראוכר רואה בהסכמה של אדם או אשה לחשוף כך את גופו ערום ועריה כאומץ להתמודד עם עירום קיומי."כשאתה בעירום אז אנחנו לא יודעים עליך אם אתה עשיר, עני, משכיל לא משכיל...לא יודעים שום דבר על הנושא החברתי שלך אבל יודעים יותר עליך ועל המצב הנפשי שלך באמצעות שפת הגוף שלך".


פסלים ששימשו לתערוכה "כיכר העיר" בסטודיו של האמנית



כשאנחנו משוטטים בין הפסלים יש הרגשה מעניינת. לכל פסל יש הבעה ייחודית משלו - איזושהי אישיות, נוכחות או צ'י, לא משנה איך תכנו זאת. האפשרות לתפוס בפסל הדומם משהו כל כך חי וחיוני מקסימה אותנו. כפסיכולוגית שמשלבת התייחסות לגוף בחדר הטיפולים, הולך ונעשה לי ברור יותר ויותר מה אנשי הטיפול יכולים ללמוד מאמנים – התבוננות רגישה לנימי דקויות של האופן בו הנפש מבטאת את עצמה דרך הגוף, ומאפשרת לכונן אותו כסובייקט.


הגוף המדומיין והגוף הממשי

לצד הפסלים שאני חווה כסובייקטים נינוחים מעוררי סקרנות, חלק מהציורים של ראוכר מעוררים בי חוויות מנוגדות ורודפנות, בחלקן ראוכר שותלת את גופה או פניה כשהיא מציצה על הדמויות האחרות או עלי כצופה, כמו גם - מראות והכפלות של גוף לצד שזירת חיבורים לא צפויים בין דמויות, סגנונות או תקופות. אני מנסה להבין מה מעורר בי חוסר נוחות גופנית, ועולה בי אסוציאציה לשלב המראה – שלב התפתחותי שבו לפי לאקאן (1977) התינוק שחווה את גופו באופן פרגמנטרי - ולכך את בבואתו השלמה בראי ככפיל יריב - עובר הזדהות עם דמותו במראה כחלק הכרחי בהתפתחותו. כך נוצר 'האני המדומיין'. במידה רבה הציורים של ראוכר מעוררים בי מעין ביטול (undo) של שלב זה ואני תוהה האם ניתן לבטל כליל את הניכור של אדם מגופו.


כשאני שואלת את ראוכר על מקומו של הראי בעבודתה היא מתייחסת למיקום המראה בשני חללים – הסטודיו והתמונה. "בחלל התמונה בהרבה מהציורים שלי מופיעה מראה בה משתקפת דמותי בתוך החלל של הסטודיו. אכן יש לי מראה בסטודיו - היא נמצאת מאחוריי ובאמצעותה אני מקבלת "דימוי מראה" - דימוי הפוך של הציור שעוזר למצוא שגיאות ופגמים ועיוותים בציור". אני מנסחת לעצמי שהעבודות של ראוכר כוללות התייחסויות מגוונות לגוף: כסובייקט וכאובייקט, כממשי וכמדומיין, כצופה וכנצפה, כפרגמנטרי וכשלם, כשלעצמו וביחס לחברה ולתרבות. כמו כן, אני חושבת על ההבדלים שמזמן כל מדיום אמנותי – ציור דו מימד שמסתמך בעיקר על חוש הראייה לעומת פיסול שמערב גם את חוש המישוש, ומציינת לעצמי את חשיבות הראי בעבודתה של ראוכר הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה פרקטית.


ראוכר היא אשה נעימת מראה ומסבירת פנים, היא מחייכת, צוחקת, עושה תחושה של וולקמינג. עם זאת כשמביטים בדמותה של ראוכר כפי שהיא מציגה את עצמה בעבודותיה, ניבטת דמות נוקשה, קשוחה וביקורתית. הפער בין דמותה הממשית לבין הייצוג של דמותה מהמם אותנו. כמו גם הפער בין החדות והנוקבות שהיא מייצגת את דמותה לעומת הרוך והחמלה שהיא מעניקה לדמויות של אחרים.ות. דרך הפערים האלו אנו משוחחות על דימוי גוף – נושא שמרכזי בעבודתה, ומבקשת את התייחסותה האישית לכך. היא מתארת תהליך שעברה לאורך חייה, לצד ההתבגרות והעשייה האמנותית. "כשהייתי צעירה, ואני חושבת שזה קרה להרבה נערות - העניין של מודלי היופי והרזון ואיך צריך להיראות לפי מה שאנחנו רואים במגזינים השפיע עלי... רציתי להיות יפה כמוהן והיה לי המון חוסר בטחון. חשבתי שאני לא נראית בסדר כי אני לא ככה. לקח לי המון זמן, אולי בגיל 50, שהבנתי שזה בסדר לא להיות ככה. זה מה שהייתי רוצה שנערות ילמדו דרך האמנות שלי- שזה בסדר להיות ככה – איך שהן...".


בשנתיים האחרונות ראוכר מתמודדת עם חולי גופני – הלב שלה שאפשר לה להתבונן בניואנסים על נפשם של אחרים דרך גופם – החל לסבול מהפרעת קצב, והפגיש אותה עם מצב אקוטי מאיים חיים. "היתה לי הפרעת קצב שהגיעה לאי ספיקה נוראית. התמלאתי במים - טבעתי בנוזלים של עצמי...הייתי באיזה מצב שהבנתי שזה לפני הסוף, וזה לא היה כזה נורא- שקט. היה כיף לא נורמלי (צוחקת)". במפגש זה עם הגופניות הממשית התפתח אצלה מתוך ההתנסות תהליך של השלמה וקבלת החיים כמות שהם, והיא החלה לנתב את האמנות שלה לציור ולפיסול של בן זוגה אפרים כשהיא מתייחסת ביצירות להיבטים של התיידדות עם המוות. כחלק מכך, אפרים הצטרף אליה בסטודיו והוא משמש גם כמודל לציור ולפיסול, וגם מסייע לה לבנות את הקונסטרוקציות המורכבות של הפסלים. מהיצירות החדשות עולים משב רוח של חמלה, יצירתיות, הומור ושחרור.



חווה ראוכר ובן זוגה אפרים בסטודיו


נהנינו מאוד מהשיחה הנעימה עם חוה ראוכר ובן זוגה אפרים, מסיור בין היצירות המשמעותיות, וביכולת להרהר תוך כדי על התרומה הרבה שיש לשיח אמנותי לעולם הטיפול ולמטפלים.



ספרות

ויניקוט, דונלד ו', 2009 [1949]. התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה, בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד, עמ' 91-78.

מרקוס ר. (2017). חוה ראוכר: הגירה כמצב נפשי וקיומי, כנס נשים ומגדר באמנויות.

פרויד, ז. (2012). האלביתי, מבחר כתבים ח (1919). תל אביב, רסלינג.

Lacan, J. 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton &

Co. pp. 1-7


תערוכות*

1994 – "עדות", רשפון, גלריה ארסופ.

2005 – "נערות לוח שנה", עבודה במרחב הציבורי על הקיר החיצוני של בית האמנים תל אביב.

2011 – "כיכר העיר", מיצב פסלי אלומיניום צבועים בצבעי שמן, תל אביב, בית האמנים


*התערוכות המצויינות כאן הן רק אלו שהתייחסתי אליהן בכתיבה. לרשימה המלאה



bottom of page