האל-ביתי
האל-ביתי הוא כינוי לכל מה שמעורר זרות ומועקה דווקא בשל היותו מוכר. בכך, מכיל בתוכו האל-ביתי מכיל דיסוננס אינהרנטי – הזר שבאינטימי; הידוע שמסתורי; הפיתוי במאויים; או במילותיו של בנימיני (2012): "תחושת הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי הנוחות במפגש עם הביתי, שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה" (עמ' 8).
מקורו של המושג בשם התואר השם unheimlich ושם-העצם Das Unheimliche בשפה הגרמנית – שבהן יש צימוד בין המילה 'בית' לבין שלילה. המושג נידון לראשונה ע"י הפסיכיאטר והנוירולוג ארנסט ינטש במאמרו 'הפסיכולוגיה לעניין של האל-ביתי' ב-1906. עבור ינטש, האל-ביתי נובע מאי וודאות אינטלקטואלית, הנוצרת כאשר ידיעה ברורה לגבי משהו לפתע מתעמעמת, למשל, בחשיפה להכלאת שני יסודות דיכוטומיים כמו אנושי וחייתי- חי ודומם- באופן שנוצר "ספק אם אמנם יש נשמה ביצור הנראה חי לכאורה ולהפך..". (ינטש, 2012 [1906], עמ' 30). ינטש מסביר את החלחלה מהגוף המת על רקע ספק בדבר קיום נשמה סמויה במה שהפך להיות חייתי בלבד (שם, שם).
ב-1919 זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, העמיק את הדיון במושג זה במסתו 'האל-ביתי' . פרויד אינו סבור שאי וודאות אינטלקטואלית יכולה להסביר לנו את עוצמת החוויה של האל-ביתי. בשונה מינטש, ובעקבות שילינג, פרויד כורך את תחושת האל-ביתיות עם התגלות דבר מה שהיה צריך להישאר מוצנע. במילים אחרות, לפי פרויד האל-ביתי הוא כל מה שמבטא דבר מה המוכר לנו מימיה הקדמוניים של הנפש, שהודחק, עבר תהליך הזרה, ובשובו מעורר בנו אימה ופיתוי (פרויד, 2012 [1919]).
פרויד, שהדגים את מושג האל-ביתי דרך ניתוח הסיפור 'איש החול' של את"א הופמן, רואה בתחושה האל-ביתית סימן להופעתה של חרדת סירוס מודחקת וזכר לקומפלקס האדיפלי. פרויד הגדיר את כל מה שקשור במוות, גוויות, שובם של המתים, נשמות מתים ורוחות כאל-ביתי ומצמרר מכל, וזאת בשל יחסנו הלא מעובד למוות. הסיבות לכך לדידו הן העוצמות הרגשיות הראשוניות שהמוות מעורר בנו, ואי הוודאות המדעית בהבנת המוות. פרויד מצטט את עבודתו של ראנק בשם "הכפיל", לפיה הכחשה טבעית בשלבים המוקדמים של כוח המוות יוצרת כפיל פנימי שמהווה הגנה מפני היכחדות. תוויו של הכפיל משתנים עם הזמן והוא "הופך ממי שמאבטח את המשך החיים ואת הישארות הנפש למבשרו האל-ביתי של המוות" (שם, שם, עמ' 65). פרויד כורך את מוטיב הכפיל עם כפיית החזרה, וסבור שכל מה שעשוי להזכיר את הכורח הפנימי לחזרה ובהתאם לכך – את הכפיל, יורגש ויחווה כאל-ביתי.
ב-1925 המסה של פרויד תורגמה לשפה האנגלית, ושם התואר unheimlich קבל את צורתו החדשה -uncanny . כ-50 שנה לאחר תרגמו לאנגלית, המושג uncanny החל להיות נידון על ידי הוגים צרפתיים כגון: ז'אק לאקאן, ז'אק דרידה והלן סיסקו ואחרים בעיקר סביב חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטית: ערעור מוסכמות ושלילת האפשרות של מבנה לכיד וקוהרנטי. ככלל, התוכן והמוטיבים של האל-ביתי קיבלו התייחסות שונה על ציר ההיסטוריה. בעוד במאה ה-18 וה-19 הדגש של האל-ביתי היה סביב מתח בין הרציונליות של תנועת ההשכלה לאי-רציונליות של התנועה הרומנטית. הקונספטואליזציה של האלביתי בעקבות היידגר, מרקס, וולטר בנג'מין ודרידה – הדגישה את הלא-מוכר (unfamiliar) יותר מאשר הלא-טבעי (supernatural), והוסיפה ממד פוליטי לאל-ביתי. האדם נתפס כמי שחי בחברה המודרנית, זר לאחרים ולעצמו, מנותק מעברו וחש חרדה ומועקה, והאל-ביתי נתפס כשיבה של חומר מטריאלי מודחק, הקורא תיגר על הומוגניות הזהות, הסדר החברתי והאסתטי Foster, 1993 as cited in Masschelein) ,2011 , pp 135).
בשנות ה-'90 של המאה שעברה השימוש במושג ה- uncanny במובן של "התערערות תחושת המציאות" ו"אי-וודאות". נעשה פופולרי והוטמע באופן נרחב במדעי החברה, הרוח, התרבות והאמנות והפך להיות רלוונטי לדיון דרך סרטי אימה בקולנוע, לניתוח פרוזה (כדוגמת קפקא, בורחס, ג'ויס, אוסטר, מוריסון), לניתוח רפרודוקציות (כדוגמאת פיקאסו ודושאן), להתייחסות לאמנות סורילאיסטית (כדוגמת דאלי, מקס ארנסט, מאן ריי) לאדריכלות (למשל דניאל ליבסקינד ופטר אייזנמן), ולפסיכואנליזה (למשל ג'וליה קריסטבה), לעבודות פוסטמודרניות (למשל, שמתעסקות ביחסי אדם-מכונה) ועוד ועוד. על רקע זה, משלין (2011) לא רואה בו עוד מושג שניתן להגדרה ברורה, ו"מגדיר" אותו כ-unconcept. (Masschelein, 2011 ; יגאל, 2017).
(1990 ) Ghost, רייצ'ל וויטריד
האל-ביתי ב Ghost של רייצ'ל וויטריד
רייצ'ל וויטריד (Rachel Whiteread) יצרה את עבודתה פורצת הדרך 'Ghost' ב-1990 בהיותה בת 27, והיא נחשבת לעבודתה הראשונה של האמנית בקנה מידה גדול. העבודה היא פיסול תעתיק פנים-חדר ששכן בכתובת Archway rode 486 בלונדון, והיא מוצגת כרפליקה של מבנה ישן בתוך מבנה מוזיאלי חדש, כאשר הדפנות החיצוניות של הרפליקה מציגות את המעטפת הפנימית של החדר מהבית לרבות החריצים, הפגמים, השינויים ושאר סימני המרחב והזמן. בעבודה מורכבת זו, וויטריד מרחה טיח על מתאר חדר הסלון של בית ויקטוריאני- ובכך שחזרה את הפרטים העדינים ביותר במבנה והצליחה ללכוד את ההיסטוריה הפרטית של הבית והשינויים שעבר בתוך יצירה חדשה.
וויטריד, שנולדה ב-1963 במזרח לונדון, ולמדה ציור ופיסול בברייטון בהנחית ריצ'רד וילסון, ובביה"ס לאמנויות סלייד, התמקצעה בטכניקות אלטרנטיביות של יציקה (casting). התעניינות זו של וויטריד בפיסול באמצעות יציקה והתייחסותה לפריטים ביתיים יומיומיים, נעוצה ברשמים מהוריה ובחווית נוסטלגיה: אביה התעניין בארכיטקטורה עירונית, ואמה האמנית הנכיחה את האמנות במרחב הביתי. בעבודותיה, וייטריד עוסקת במקום שחפצים תופסים בחלל, ולא בחפצים כשלעצמם. הפעולות האמנותיות של וויטריד כוללות התבוננות, ריקון ומילוי, והחדשנות הקונספטואלית בעבודתיה היא במעבר של אובייקט בעל נפח חיובי לייצוג של אובייקט כחלל נגטיבי. הפרטים העדינים והסתמיים לעיתים שמצויים על מעטפת החדר הופכים להיות המושא להתבוננות – כלומר העיקר, בעוד עורו של הצופה עצמו הופך להיות קולטן לניואנסים המוצגים.
האמנות של וויטריד היא חידתית – היא הופכת חדר לנגיש למבט אבל מבלי שניתן להיכנס אליו. מוצג מבנה ארכיטקיוני מוכר אבל ניטלת ממנו השימושיות, כך שהצופה נותר להרהר במשמעות של הצורות שמלפניו, בעיקר מול טפל ועל מרחב באשר הוא – הן פיזי, פסיכולוגי ופוליטי. 'לקיחת פני השטח' ורישום השינויים של פני השטח דרך פעולה שמהותה היא הנצחה יוצרת חוויה פרדוקסלית מעניינת. עבודתה זו של וויטריד מדגישה את שימור הזיכרון של העבר, דרך הנצחתו בחדש, ומדגימה כיצד מה שמופיע על פני השטח בחיי היום יום יכול להיעלם, ואז להופיע מחדש כשהוא נושא בתוכו את העקבות של גלגולו הקודם. המוכר מוצג בפנינו באופן זר לנו – מה שהיה מוכר - פנים של חדר - הופך להיות מוצג בחלל מוזיאלי, כאשר האווירה שמשרה היצירה היא של פעולת החניטה – שימור וכמו עצירה של הזמן, תוך מתן תשומת לב לדקויות של פרטים, בעוד היא מעלה את משמעותם למרכז השיח.
מיקום הפסל ביציקה בגלריה הופכת אותו למעשה לסוג של חדר בתוך חדר. החדר של וויטריד מחזיק על פניו את הזכרונות והאירועים שקרו בתוכו. מחדר פנימי הוא הפך להיות לא-חדר, ממיכל הוא הפך להיות מיכל שלילי. באופן זה, וויטריד הופכת את הקונבנציה לפיה כשאנו צועדים לתוך חדר אנו רואים אותו. כאן אנו רואים אותו אבל אין לנו אפשרות להיות בתוכו. המיקום מחדש הופך את האסוציאציות של הנושא. האובייקט מגדיר את החלל לא באמצעות מאפיינים "חיצוניים" כמו קירות, תקרה ורצפה אלא לפי הסימנים שספוגים בקירות, לפי הפנים. החדר איננו מקום המכיל משהו, אלא הוא המוכל עצמו.
החדר שבחרה וויטריד לשמר הוא חדר סלון מתוך בית ויקטוריאני, שהיה דומה לבית ילדותה, ומהווה סמל סטטוס של מעמד הביניים. יש הרואים ביצירה זו מסיכת מוות של החדר, ואת הפסל כמוזלאום למעמד חברתי מסוים, שלא היה רלוונטי עוד בתקופתה של טאצ'ר. ההתייחסות ל'אופן בו חפצים תופסים מקום' הוא חדשני, ומאפשר שיח על זיכרון, היסטוריה, יומיומיות ופוליטיקה. העבודה הוצגה לראשונה ב-1990 ב- Chisenhale gallery וזכתה לתשבוחות רבות, ואף זיכתה את האמנית בפרס טרנר היוקרתי ב-1993. ראוי לציין שהייתה מועמדת גם לאמנית הגרועה בבריטניה, עובדה שממחישה את השונות בתגובות שיצירותיה הייחודיות עוררו. אחד ההישגים של עבודתה של ווייטריד ביצירה זו הוא מיקום הפוליטי במרחב הביתי. היצירה הופכת את המרחב הביתי למונומנטאלי, ומאפשרת למקם את הפרטי, המעמדי והנשי בתוך מרחב ציבורי של תרבות גבוהה.
האל-ביתי עובר כחוט השני בעבודתה של וויטריד – המוכר מוצג באופן חדש, כך שהוא איננו מוכר עוד אלא זר. להסתכל על פנים החדר בצורה ששוללת ממנו את הפנים שלו, ומציגה אותו כמיכל הפוך, מעורר חוויה של חוסר נוחות, של צמרמורת, של האל-ביתי. הסתכלות מדוקדקת על קווי המתאר הדקורטיביים מדגישה דווקא את היעדרם. תופעה זו בולטת בעיקר סביב קווי המתאר של האח בסלון. הדבר מופקע מהפונקציונליות שלו, ונותר רק עם צורתו, וכך הוא הופך להיות "רוח" של עצמו, מחווה, זיכרון, משהו שהיה פעם. וויטריד משלבת למעשה היבטים של הביתי והמאיים בעת ובעונה אחת, תוך שהיא יוצרת תהליך של דה-פמיליאריות של אובייקט מוכר, ומעוררת רגשות אמביוולנטיים של נוחות ופחד בעת ובעונה אחת.
ספרות
בנימיני, י. (2012). הקדמה לאלביתי. בתוך: האלביתי. מבחר כתבים, ח. רסלינג.
יגאל, י. (2017). על אימה ובית: Uncanny והתרבות המודרנית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3515
ינטש, א. (2012 [1906]). לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי. בתוך: האלביתי. מבחר כתבים, ח. רסלינג.
פרויד, ז. (2012 [1919]). האלביתי. בתוך: האלביתי. מבחר כתבים, ח. רסלינג.
Carson F., (2005). Uneasy Spaces: The Domestic Uncanny in Contemporary Installation Art. in: Motherhood and space (Eds. Hardy S & Wiedmer C). Palgrave macmillan
Masscheleen, A. (2011). The Unconcept: The Freudian Uncanny in Late-Twentieth. Suny Press, State University of New York Press.