כולנו ברביות

כותבות: עדי כהן ופיניקס פן

יצירה: ברביות מאת נטלי קוסקי

הסרט 'ברבי' (2023) שיצא לאחרונה לאקרנים הוא סרט טרנדי, משעשע ומומלץ לצפיה. על פניו מדובר בסרט קליל ושטחי, שהצבע הורוד, תוספות השיער והנצנצים שולטים בו ביד רמה. עם זאת, מתחת לפלסטיקה ולאסתטיקה המופלאה של התלבושות והסצנות, והמעברים בין המציאות ("לוס אנג'לס") לפנטזיה ("ברבילנד") מצויה שכבה שלישית, שמקנה לסרט עומק ומשמעות. הבמאית גרטה גרוינג (Greta Gerwig) עיצבה את הסרט באופן שמשתמע למספר פנים, מזמין קריאה מפרספקטיבה חברתית-תרבותית-פוליטית- פמיניסטית ופסיכולוגית, ומאפשר לצופה לייצר עבור עצמו.ה משמעויות נבחרות. למרות כל זאת, הסרט עדיין משמר סטריאוטיפים מגדריים ואת מיתוס היופי הקיים. בכתבה זו נביא בפניכם את החוויה שלנו מהצפייה בסרט, והמחשבות שהתעוררו בנו כנשים מטפלות שעוסקות בתחום של דימוי גוף ומיניות.

עלילת הסרט - זהירות ספוילר!

ברבי, המגולמת ע"י מרגו רובי (Margot Robbie) - שחקנית בלונדינית יפהפיה - היא בובת ברבי סטריאוטיפית שחיה ב"ברבילנד" - מקום מגוריהם של כלל הברביות והקנים (ברבי בן). כל יום ברבי מתעוררת ליום מושלם באופן מושלם - השמש זורחת, היא קמה במצב רוח מרומם יפה ומסודרת, כל קצוות שיער במקומה, כולם.ן מנופפים לה לשלום ובוקר טוב. בכלל, העולם מושלם בברבילנד עבור הברביות הנשים - הן עוסקות בכל המקצועות האפשריים - הן טייסות, נשיאות, אסטרואנטיות, רופאות, וכל מה שניתן רק לדמיין כולל זוכות בפרסי פוליצר ונובל. הן יפות, חיות בסטייל, תמיד עם חיוך, הן מבלות יחד באחוות נשים בלתי פוסקת, והקנים החתיכים שם לצידן - מחכים למבטן ולמוצא פיהן. בברבילנד כל ערב הוא "ערב בנות" - של שיחות, משחקים, ריקודים וכיף.

הכל הכל מושלם עבור ברבי, כך שהיא עצמה מופתעת שבאחת מהמסיבות הליליות היא פולטת כמו בשוגג את השאלה: "גם לכם.ן יש לפעמים מחשבות משונות על מוות?". פאוזה דרמטית, כל הנוכחים והנוכחות מופתעים ומבולבלים לרגע - ממש כמו שקורה לכל אחד ואחת מאיתנו כשפתאום האמת הקיומית חושפת את עצמה בפנינו. כהמשך ישיר לכך - מופעל מנגנון הדחקה - התוכן המאיים מושם בצד - ברבי עוברת הלאה לבדיחה הבאה, והכל חוזר להיות כשורה. אלא, ששום דבר לא כשורה יותר עבור ברבי. היא מתעוררת עם מצב רוח ירוד בבוקר אחרי מה שנראה כמו לילה ללא שינה. שורה של אירועים פחות נעימים מתחילים לרמוז שמשהו שונה. ואז קורה אירוע מכונן שלא ניתן יותר להתעלם ממנו - כפות הרגליים של ברבי, שמורמות תמידית על בהונותיה כהכנה לנעלי עקב - מתיישרות ופוגשות את הקרקע. זה הרגע בו היא נשלחת לבירור אצל "ברבי המוזרה" - ברבי שקרו לה דברים בלתי מוסברים ונדחקה לשולי "ברבילנד" (סוג של תת-מודע?) - והיא מקבלת הכוונה לצאת לעולם האמיתי - "לוס אנגלס" ולחפש את הילדה שמשחקת איתה - ושמאיזשהי סיבה הרגשות והבלבול של הילדה הועברו לברבי. מכאן, מתחיל המסע של ברבי - ושל קן - המגולם ע"י ריאן גוסלינג (ryan gosling) - להתעוררות.

ברבי כבובה, אייקון ותרבות-ברבי

ברבי היא בובה שמיוצרת ומשווקת ע"י מאטל - חברת צעצועים אמריקאית שהוקמה ב-1945 ע"י הרולד מטסון ואליוט הנדלר. באותם ימים בובות משחק יוצרו עבור בנות מתוך ניסיון לאפשר להן "לשחק באמא" ולטפל בבובות. לכן, רות, אשתו של הנדלר, הופתעה מאוד כשהבחינה בבתה משחקת עם גזירי נשים דו-מימד ממגזינים. ניכר כי רות הבינה כי משחק זה שונה מהרגיל, וכי הדמות הנשית במגזין מאפשרת לביתה תהליכי ייצוג, חלימה, דמיון והזדהות. כשרות היתה בטיול באירופה, היא נתקלה בבובה נשית אטרקטיבית בשם "בילד לילי", בובת מין מתוצרת גרמנית, ובהשראתה (אם כי לטענתה בלי ידיעתה שזוהי בובת מין) היא עיצבה את "ברבי" שנקראה כך על שם בתה- ברברה.

ב-1959 ברבי החלה להמכר, ומאז היא עברה תמורות רבות מבחינת עיצוב, שיווק, ונוספו ברבי בן- קן (גם הוא על שם הבן של רות ואליוט הנדלר- קנת'), ברביות מגוונות אתניות, ברבי-מדברות (שאומרות בעיקר שמתמטיקה זה קשה ושהן רוצות ללכת לקניות!!), ברבי בעלות מקצועות שונים וביגוד תואם, מוצרים נלווים לברביות, וברביות עם מבני גוף שונים מעבר לברבי הטיפוסית (petite; tall ; curvy). ברבי לא נותרה סתם בובה, אלא כוננה תרבות (Barbie Culture) והפכה לאייקון. באופן זה, ברבי שספגה את הייצוגים אודות הנשים בחברה, החלה לתפקד גם כגורם משמר ומכונן של זהות נשית בחברה.

בובת הברבי הראשונה. לקוח מתוך: Gonca. 2019

ברבי היא מושלמת, ומייצגת את החיים הטובים והמושלמים. היא צרכנית שמכוונת לחיים של פנאי ומותרות, והיא מציבה אידיאל יופי בלתי מושג לבנות, שמנסות לשחק איתה ולחשוב את עצמן דרכה. הדמות שלה מוארכת ורזה עם צוואר ארוך, מותן צרה, חזה גדול, ועקבים מורמים (רמז לכך שהיא לא מחוברת לקרקע ולמציאות?). איזה מן מסר זה לנשים - שהייצוג שלהן אינו מייצג אותן? הרי אף אחת לא יכולה להראות כמו ברבי, מאחר ומידות הגוף שלה לא יאפשרו הכלה של איברים פנימיים. הפרופרציות שלה עד כדי כך לא הגיונית כך שעם הזמן שינו אפילו את המידות שלה עצמה - הקטינו את החזה והעבו את המותן, ועדיין, נשים לא נולדות בפרופורציות הללו, כך שברבי היא ייצוג שקרי שלהן. חשוב להבין שברבי היא לא סתם צעצוע, אלא היא מחקה את הצורה הנשית, ובכך מהווה דמות השלכתית למי שמשחק בה, ומשמשת ככלי לדמיון עצמי וייצוג לנשים. (וייסרמן, 1999בתוך Robert, 2020)

אם בשני העשורים הראשונים ליצירתה, ברבי עוצבה כדמות נשית מינית, הנתונה בעיקר למבט גברים, ועיקר המשחק בה היה להלביש-ולהפשיט אותה, החל משנות ה-80' של המאה הקודמת היא מותגה מחדש והחלה להיות משווקת ע"י הסלוגן: We girls can do anything we want, aren’t we, Barbie?’. המיתוג החדש - שמטרתו כמובן להתאים מסרים למאפייני קהל היעד של העידן החדש, ולמכור חלומות על נשיות על מנת להגדיל מכירות - הופך את ברבי מיפה - ליפה ומוצלחת (בערך כמו השיפט שנעשה בחברה שלנו לגבי נשים, ויצר את הסופר-אשה המתוקתקת, היפה, החברותית, החכמה והמצליחה בהכל- שהיא גם אשה למופת, גם אמא וגם קרייריסטית). המסר השיווקי מאז הוא שנשים יכולות להיות כל דבר שהן רק רוצות, ושאם גם את אשה של ברבי אין דבר שלא תוכלי לעשות! מעבר למכירת הפנטזיה שאשה יכולה להיראות כמו ברבי, נוספה פנטזיה בדבר מגוון האפשרויות שיש לנשים בשוק התעסוקה ובחברה.

ולא בכדי - "בברבילנד", האפשרויות של נשים הן בלתי מוגבלות. הן יכולות להיות כל דבר שהן רוצות. למעשה, הן מאמינות כי מעצם התקיימותן כבובות מושלמות שיכולות לעשות הכל - הן סללו את אותן האפשרויות עבור נשים בעולם האמיתי. כאמור, רעיון זה מונח בתשתית תרבות-הברבי, והוא פומפם היטב בתקשורת ממניעים שיווקיים וכלכליים. רעיון זה מדרבן בנות לפנטז את עצמן כמושלמות וככל-יכולות, "ולשחק-בכאילו" יש להן אפשרויות רבות. ברור מאליו, שכאשר אותן בנות נפגשות עם תלאות הנשים במציאות, נוצר דיסוננס. לצערנו, במקום להבין כי תרבות ברבי מוטעית ומטעה, נשים תלו ותולות את האשמה לפער בעצמן. (בבחינת: לברבי יש אפשרויות, ניסיתי להיות ברבי, אין לי את האפשרויות של ברבי, כלומר אני לא ברבי, למרות שהייתי צריכה להיות ברבי אם הייתי מספיק טובה כדי להיות ברבי).

לא רק שהמציאות שונה מהפנטזיה, אלא שהפנטזיה יוצרת מציאות ומקשה עליה. בנות מגיל צעיר לא מאמינות באפשרויות שלהן נוכח המשחק בברבי, אלא להפך - לומדות להאמין שאין להן אפשרויות. למשל, באחד המחקרים נמצא כי בנות שמשחקות בברביות נוטות לחשוב כי לבנים יש אפשרויות קריירה רבות יותר מלבנות בהשוואה לאלו שניתן להן לשחק במשחק אחר ( Mrs. Potato Head) ללא קשר אם הברבי במשחק היתה ברבי-דוגמנית או ברבי-רופאה.(Zurbriggen, E., & Sherman, 2014). בהתאם לכך ניתן לומר כי באופן פרדוקסלי, נשים מחוברתות על ידי משחק בברביות להאמין כי הן רק צריכות להיות 'ברבי' כדי להיות נשים אמיתיות וכדי שיהיה להן את כל האפשרויות, אלא שאף אחת לא באמת יכולה להיות ברבי, אז הן מפנימות דווקא את היעדר האפשרויות.

במילים אחרות, ברבי מייצגת את מגוון האפשרויות בתוך הפנטזיה, בעוד במציאות היא מייצגת חוסר אפשרויות. לא ייפלא אם כך שלאורך הסרט אנחנו הצופים.ות - יחד עם ברבי - נחשפים ל"אמת המרה" - ברבי לא שינתה את פני המציאות- נשים עדיין סובלות מאפליה, התרבות היא עדיין פטריאכלית, ונשים עדיין מוצגות כאובייקט למבטם של גברים בעולם האמיתי. באספקט זה, הבמאית הצליחה להביא את החלום של ברבי ושברו. אם אנחנו ברביות זה לא בגלל שאנחנו מצליחות להיות מושלמות, אלא בגלל שמשחקים בנו.

משחקים בנו? ייצוג מקאנבה

"ברבילנד" כמרחב פנטזיה

הסרט נע לכל אורכו בין שני מרחבים - המציאות והפנטזיה. בתחילה הוא מציב אותם כמרחבים מופרדים לחלוטין, שיש סכנה בממשק ביניהם. לאחר מכן, כמרחבים שעלולים "לגעת" זה בזה בטעות תוך יצירת סכנה, ובהמשך - כמרחבים שחייבים לקיים ביניהם קשר לשם קיום חיים יצירתיים ומשמעותיים.

ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטקאי אנגלי נודע, טבע את המונח "מרחב ביניים" - שמתאר מרחב נפשי ששוכן בין הפנטזיה למציאות, ובו יש מרכיבים מכל אחד מהמרחבים, אך באופן פרדוקסלי הוא אינו אף אחד מהם. מרחב הביניים הוא המאפשר לנו לדמיין, לשחק ולחלום מבלי לאבד את בוחן המציאות שלנו, והוא חיוני לבריאות נפשית ולמימוש הפוטנציאל שלנו בעולם. במילותיו של ויניקוט אפשר לומר שהסרט מתאר מסע ליצירת "מרחב ביניים", וכמו כל מסע - הוא מתחיל בקריאה להרפתקאה (ג'וזף קמפבל, 1949)

אפשר לראות בידיעת המוות שחודרת לעולמה של ברבי מעין 'קריאה להרפתקאה" כשם שכניסתה של ברבי ל"לוס אנג'לס" מהווה "קריאה להרפתקאה" במציאות של גלוריה - האמא ההיספנית שעובדת כמעצבת במאטל. גלוריה, המגולמת ע"י אמריקה פררה (America Ferrera), חיה חיים אפרוריים כאשה לא מסופקת בעולם של גברים שמתעלמים מהכשרונות שלה, וכאמא שלא מצליחה לתקשר עם בתה (ועם הילדה הפנימית שלה). מתוך דכדוך, שעמום וגעגוע, גלוריה חוזרת "לשחק בבובות" ומאיירת סקיצות השלכתיות של ברבי "רגילה" שמתמודדת עם קשיים כמו שלה (למשל: ברבי עם מחשבות על מוות, ברבי עם צלוליטיס וכו'). הדמיון והחלימה שמתבטאים ביצירה האמנותית של גלוריה הם למעשה הסיבה שהברבי המושלמת החלה לחוות סימפטומים של נשים רגילות - ו"זימנה" אותה לעולם האמיתי. אפשר לומר כי פעולת הדמיון והחלימה הם אלו שהובילו ליצירת הקשר בין עולמות המציאות והפנטזיה שהיו עד אז מופרדים.

לפי ויניקוט, הדמיון (imagining) שהינו בבסיס פעולות המשחק והחלימה, תמיד מחובר למציאות ולחיים ומפרה אותם. באמצעות הדמיון גלוריה יכולה למשל לשחק בברבי ולדמיין שהיא ברבי-אלופת-על-חלל ועדיין לשמור קשר עם המציאות של מי שהיא. לעומת כך, פנטוז (fantasying) הוא פעילות שמרחיקה את האדם מהמציאות ויוצרת חיץ בינה לבין פעולה וחיים בעולם הממשי. למשל, האמונה של ברבי שהמעמד של נשים במציאות הוא נפלא תודות לברביות - היא דוגמא לפעולת פנטוז - מנותקת מהמציאות.

אפשר לחשוב על המרחב של "ברבילנד" כמרחב פנטזיה שמתקיים במקביל למציאות, אך מנותק ממנה, ופעולת הדמיון של גלוריה מבטאת את חדירת המציאות לפנטזיה, תוך הבלחת תוכן לא מודע מאיים (ידיעת המוות). ניכר כי הסרט מוביל מהלך של חיבור בין עולם הפנטזיה והמציאות, כאשר הכניסה של ברבי למציאות, ואז חזרתה ל"ברבילנד" יחד עם גלוריה ובתה מביאה לתנועה זו. אם ראשית ברבי עוברת מהגנת דיסוציאציה (הכל מושלם!) להדחקה (אם אתעלם זה לא קורה לי!) כסמל לתחילת המגע של המציאות בפנטזיה, בהמשך התוכן המודחק שב למודעות, ומתחילה תנועת חיים שיש בה דמיון, משחק ואפשרות לשינוי (היציאה לעולם האמיתי והחזרה ממנו). בהקשר זה, חשוב לציין תנועה מקבילה שמתרחשת אצל קן.

ברבי וקן במסע למציאות - מתוך הפוסטר השיווקי של הסרט

קן הוא לכאורה טרמפיסט במסע של ברבי. הוא מתחבא באוטו שלה כדי להתלוות אליה, כשהמניעים שלו הם בעיקר שהקנים האחרים יעריכו שהוא חשוב לברבי. הוא כביכול דמות משנה משעשעת, בין נער חוף מאוהב לדמות קומית. אבל המסע של קן חשוב לא פחות משל ברבי. כשהוא מתוודע לכוח של גברים בעולם המציאות, ברעיונות הפטריארכיה וייצוג של סוסים, האגו שלו מתנפח, והוא חוזר ל"ברבילנד" במטרה להפיץ את הפטריאכיה ולשנות את פניה - מברבי-לנד לקנ-דום . תנועה זו - שמביאה את המציאות אל תוך הפנטזיה, מטמאת את הפנטזיה, ומשתלטת עליה. כשברבי חוזרת ל"ברבילנד" הכל משתנה ללא הכר - הגברים שולטים, נשות החברה הנכבדות מגישות בירה וכרוכות אחרי הקנים, ויש סוסים בכל מקום. ברבי וחברותיה מגלות שעל מנת להפוך את המצב לקדמותו עליהן לדקלם מניפסטים פמיניסטים, שיעירו את הברביות מתרדמתן (מוזמנים.ות לקרוא כאן את הטקסט המורכב והמעניין של גלוריה שמתחיל את תנועת ההתעוררות של הברביות).כלומר, להכניס את האמת הפנימית של כל אשה, המתארת מציאות מורכבת, אל תוך הפנטזיה.

הסרט מסתיים בכך שקן מבין שעליו לגלות את עצמו כמי שהוא, ולא להיות תלוי במבטה של ברבי והוא נשאר ב"ברבילנד", בעוד ברבי מחליטה "להגר" למציאות - בוחרת להפסיק להיות ברבי ולהפוך להיות אשה אמיתית. אפשר לומר שזהו סיום נהדר עם מסר פמיניסטי מחזק נשים, ובהחלט כצופות התפתינו למסר הזה. עם זאת, ככל שנתנו מקום לתחושות שנותרנו עימן אחרי שענני הנצנצים הורודים התפזרו, והעמקנו בחשיבה על הסרט, הבנו כי על אף הקריאות הפמיניסטיות והפוסט-מודרניסטיות במהלך הסרט, בסופו של דבר מדובר בעוד סרט משמר סטטוס קוו. נתייחס כעת לשני נושאים משמעותיים בסרט - דימוי גוף ויחסי אמהות-בנות - שאופן הטיפול בהם בסרט מסייע לדעתנו לשעתק את הקיים.

דימוי גוף, אובייקטיביזציה ודיכוי נשי

בסצנת הפתיחה המבריקה של הסרט 'ברבי' (שמתחילה במציאות) נאמר: "פעם בנות היו משחקות בלהיות אמהות לבובות תינוקות, עד שהגיעה ברבי..". משפט זה מעיד על שני התפקידים שמודגשים עבור נשים בחברה: להיות אמא ולהיות מינית. המעבר בין הדימוי של הילדות שלובשות סמרטוטים לבין הילדות שמכות את הבובות ורוצות להיראות כמו ברבי, יכול לתת אשליה של התפתחות - אין אינן נענות לקריאה התרבותית להיות אמא (לטפל בבובות) אלא פונות לטפח את עצמן (להיות הבובה). באופן פרדוקסלי, ניכר כי כך הילדות יוצאות משיעבוד לחירות - אך למעשה זוהי המחשה מעניינת לתהליך של אובייקטיביזציה (ראו: self-objectification :Fredrickson and Roberts 1997). אם מקודם הן עסקו במשחק ע"י בובה חיצונית כאשר הן הסובייקט המשחק, כעת יש בובה פנימית שמנהלת אותן, והן הופכות לאובייקט בעיני גברים.

טיפול באחרים ועיסוק בנראות חיצונית אלו למעשה שתי צורות של דיכוי נשי, ואם כי ניתן לקרוא את הסצנה הראשונית במספר אופנים, לדעתנו פתיח זה עוצב בסרט באופן שמקדם את הצופה, במיוחד את הצופה הצעירה, להתלהב מ"ברבי" ולקנות את הבשורה שלה, ולא לשים לב למעבר בין שעבוד לשעבוד. טשטוש, זה בין הקסם של ברבי לבין מה שהיא מייצגת - היות נשים אובייקט למבט גברים - מקבל ביטויים שונים לאורך הסרט. אנחנו כבוגרות עשויות להבין שברבי היא ייצוג בלתי אפשרי של דיכוי, אבל ילדה ונערה (וגם הילדה הפנימית שלנו!) - עם כל זערורי הקסם והטשטוש בין מציאות לדימיון, מתקשות לעצור ולהבין את התרמית.

ואכן, לגדול על "ברביות" יכול להיות דבר מאוד מצלק משום שהוא כולל מסר אכזרי: "הערך שלך הוא בנראות שלך ולא משנה מה, את אף פעם לא תהיי מספיק". מחקרים מראים כי משחק עם ברביות בגילאי 3-5 מגביר הפנמה של רזון, ומפחית את שביעות הרצון מהגוף (Dittmar, 2006 ; Boothroyd, 2021). בסרט, התרשמנו שמדלגים על הצילוק הזה באופן כביכול הומוריסטי שיש בו גם הטעייה. אפילו שהמונולוג של גלוריה, שמתייחס למורכבות בלהיות אשה, מסתיים במשפט האל-מותי "ואם כל זה גם נכון לגבי בובה כמו ברבי, שהיא לא באמת אישה אלא רק מייצגת אישה, אז אני כבר לא יודעת מה לומר בכלל״, כאילו גם ברבי מאוד סובלת מהתרבות של ברבי, לא היתה באמת המחשה לנזקים שמיתוס היופי באמת מחולל לבנות. יותר מכך, סשה- הבת של גלוריה, בניגוד לאמה, מצויירת כמי שלא הושפעה בכלל מתרבות הברביות. אולי דרך כך מאטל ניסו להעביר מסר לא מודע, שהנזק שעשו הברביות לדימוי הגוף של בנות הוא נחלת העבר, וכעת בנות לא מגיבות לכך באותו אופן.

גם הבחירה בשחקנית שממש נראת כמו ברבי אמיתית יוצרת טשטוש מכוון והעלמת הביקורות, ומעבירה את המסר: יש שחקנית כלומר מישהי אמיתית שבאמת נראית כמו ברבי. (והמסר הסמוי: "את סתם אומרת שאי אפשר להיראות כמו ברבי, כנראה שהבעיה היא בך..!"). אמנם יש ייצוג של ברבי שמנה - אבל היא רק אחת מתוך כל הברביות. ואכן ישנה התייחסות לברבי בהריון, אבל כזו שמסומנת כברבי שהפסיקו לייצר. דרך כך כביכול מובלעת ביקורת כלפי מאטל ואולי החברה עצמה - שמתקשה בעירוב בין מיניות ואימהות - אבל בסופו של דבר, הצופות והצופים שוב רואים את אותם הייצוגים של נשים כמו בכל הסרטים.

אם כי ב"ברבילנד" אין כביכול הכפפת הברביות למבט של הקנים, אלא להפך - הקנים מחכים למבט של הברביות כדי להיות קיימים, עדיין התרשמנו שהמסר שהועבר בסוף הסרט הוא שהאשה מוסיפה להיות זו שמביטים בה. לאחר שברבי הופכת לאמיתית הדבר הראשון שהיא עושה הוא לפנות לבדיקה אצל רופא נשים. כלומר, עולה מכאן מסר שמה שהופך אשה לאמיתית הוא האבר מין שלה, ושהיא כפופה למבטו של רופא הנשים, שהיא כפופה לו.

בסוף הסרט הרעיון של גלוריה ליצור ברביות שמתמודדות עם נושאים מציאותיים מתקבל על ידי מנכ"ל החברה של מטאל, ובכך יש אולי ניסיון לבשר את השלב הבא שבו הפנטזיה תשפיע על המציאות, והברביות יהיו ייצוג נאמן יותר של נשים, אבל קשה להאמין לכך שזה מה שיביא את הישועה - עצם יצירת הגיוון לא בהכרח משנה את האידיאל. דוגמא לכך ניתן לראות במחקרם של הריגר ושות' (2019), שבחן דפוסי שימוש בסוגי ברביות שונות (טיפוסית, גבוהה, קטנה, מקומרת-מעוגלת). נמצא כי אף על פי שהברבי המקומרת-מעוגלת (curvy) דורגה כהכי נעימה לשימוש, היא הברבי שהכי פחות רצו לשחק איתה, והיתה העדפה לברבי רזה. כלומר, לא המגוון הוא זה שיקבע את השימוש עצמו ( Harriger et al, 2019).

מגוון צורת הגוף של הברביות. מתוך Gonca. 2019

למעשה, אפילו אם הברביות יהיו יותר "אמיתיות", בסופו של דבר מאחורי קבלת רעיון זה עומדת אסטרטגיה שיווקית, שמטרתה בסופו של דבר למכור כמה שיותר מוצרים לנשים - וכל מה שמוכר צריך לתת מענה לאיזשהו כאב או צורך - תשאלו כל איש או אשת שיווק. בנוסף, המנהל בסרט הוא גבר (כמו כל המנהלים במאטל) ואינו מוחלף גם כשהוא מאמץ את הרעיון של גלוריה איך להגיע לקהל נשי בצורה טובה יותר. המסר המובלע הוא- נשים ילמדו אותך איך למכור יותר טוב לנשים, אבל עדיין יישארו בעמדה נחותה מול גברים בתרבות.

מעבר לכל האמור, אנו סבורות שאם המסרים היו מכוונים להיות יותר פרו-פמיניסטים הסרט היה מסתיים בשינוי ממשי שרואים ב"ברבילנד" - שם היינו נחשפים לברביות וקנים עם ייצוגים מגוונים יותר, עם ביטויי נשיות-גבריות מגוונים.

יחסי אמהות בנות

כלילת נושא יחסי אמהות ובנות שימח אותנו כנושא שנכלל בסרט, אך לצערנו , כמו נושאים אחרים הוא נשאר ברמת הרעיון הלא מפותח.

להזכירכם.ן, ברבי מתחילה לחשוב מחשבות מוזרות על מוות שקוטעות את שגרת יומה המאושרת ונטולת הקונפליקטים, ובעצת ברבי המוזרה היא מבינה שהיא צריכה לחפש את מי שמשחקת איתה בעולם האמיתי. בתחילה, ברבי חושבת שהילדה המשחקת עימה היא סשה - נערה לטינית חדה וקשוחה (עוד התחנפות PC של מאטל לשוק שלם של נערות שנראות ההיפך הגמור מברבי ), אך בהמשך מגלה שלא ילדה משחקת עימה אלא מבוגרת - אימה של סשה (אותה משחקת אמריקה פררה שגילמה את בטי המכוערת בגרסת ארה"ב, תוכנית שלגמרי מדברת על נראות נשית אטרקטיבית כחשובה ועולה על כל שאר האכויות האפשרויות הנשיות). אם כי ברבי מופתעת מ"הילדה" שמשחקת עימה, למעשה אין זה מפתיע, שהרי ברבי נועדה לאמהות מאז ומתמיד! אלו לא הילדות שרוצות להיות עם חזה זקור (ואפשר להזכיר כאן את כריתת השד של רות הנדלר הממציאה של ברבי) אלא האמהות עם החזה לאחר ההנקה. אלו לא הילדות שרוצות להיות עם איפור שלא זז, שיער ארוך וצבוע וניראות מאוד סקסית ומושכת כלפי גברים - אלא שוב, האמהות. אחת המערכות היחסים הכי מורכבת מתקיימת בין אמהות ובנות. אמהות, למעשה, כסוכן חיברות ראשון - נדרשות להעביר את תפקידן בחברה (כולל הדיכוי) הלאה לבנותיהן באופן מודע ולא-מודע. האמא בסרט היא אישה מדוכאת: היא עובדת בחברה שנשלטת על ידי גברים, אף אחד לא מקשיב לה, ולא מכיר בכשרון וביכולות שלה. היא כמהה לזמנים בהם הבת שלה הייתה קרובה אליה, בהם היא הייתה משמעותית לאחר, והכמיהה הזאת מגולמת בזמנים בהם שיחקו יחדיו בברביות. הסרט מנסה לשחק קצת על הקו של "סרט גיבורות" בו הילדה תלמד להכיר את האמא ולהעריך אותה מחדש תוך משחק אחר "בוגר ואמיתי" בברביות. זה רעיון מקסים אבל מכיון שהוא עוד רעיון מקסים אחד מיני רבים בסרט הוא נשאר מאוד שטחי - מתחיל ומסתיים בלי באמת תהליך ומורכבות. האמא מקבלת את האישור שהיא זקוקה לו מביתה, הבת די מתפוגגת והופ נעבור הלאה לרעיון הבא.

הלוואי ובמציאות הקשר עם אמנו היה כל כך פשוט וקל , אבל לא בכל אמא מסתתרת לוחמת פמיניסטית, ציירת מוכשרת ונהגת שודים כמו האמא בסרט וכמו המסר של המושלמות של ברבי, גם כאן יש מסר לאמהות - תגלו כמה אתן נהדרות ותראו את זה לבנות שלכן, ואז תהיה התקרבות. הרי לפעמים בדיוק הקושי שלנו לקבל את זה שלא תמיד יש בנו פוטנציאל לנהדרות (או לתהילה- כמו שמה של הדמות- גלוריה), הוא זה שגורם לנו את הקושי הגדול ביותר בקבלתנו את אימהותנו ואת עצמנו. סיפור נוסף שמסתתר בתמה של יחסי אמהות-בנות, הוא הסיפור על היוצרת – רות הנדלר שקראה לבובה על שם ביתה- ברברה. ברגע המפגש בין שתיהן בסרט – הבובה והאמא - מתגלים ומתגלמים כל כך הרבה מכאובים בקשר אמא בת. האמא – נמוכה, מבוגרת, יהודייה וכרותת שדיים, ואילו הבת – גבוהה, צעירה,יפהפייה, בלונדינית וכחולת עיניים. הפנטזיה הזאת שהרבה אמהות מקוות אליה – שילדתם תהיה מוצלחת ושונה מהן ובכך תשקף את ערכן, היא גם הטרגדיה של בנות רבות שנולדות דומות לאימהותן, ומקבלות מהן בירושה מנה הגונה של שנאה עצמית, דימוי גוף נמוך ודיכוי. אפשר לראות גם בסרט הקבלה בין יחסי אמהות-בנות ליחסים בין היוצר.ת ליצירתם.ן. ברבי נוצרה כמשחק לביתה של רות, ולשאול: האם האמא היא היוצרת של הילדה?ומה קורה כשהיצירה רוצה לקבל חיים משל עצמה? (חוץ מלהפנות אותה להיבדק אצל רופא נשים!).

לסיום - פופקורן וסוכריות קופצות

ברבי הוא סרט מרהיב וגדוש, הוא יפהפה ויזואלית, מלא פרטים וקריצות ליודעי דבר, אבל גם מלא בקווי עלילה שלא נרקמים לבסוף לחוט אחד. יש בו רעיונות טובים, וניסיונות להעביר מגוון אפשרויות לקריאה, אבל יותר מהכל הוא מזכיר טריפ אסוציאטיבי במרחבי התודעה - רגע אחד פטריארכיה, רגע אחר אמא ובת,רגע קטע ריקוד מודרני, רגע בדיחה וכך הלאה והלאה בלי באמת להעמיק באף אחת מהאופציות אלא רגע להיות באחת, ואז פוף לעבור לבאה בתור. משכך, הסרט לא מאפשר לרקום עבורנו כצופים וצופות מקום מעברי ביננו לבין עצמנו, מקום בו נוכל לחלום, לדמיין לעבד מציאות קיימת, וליצור מציאות חדשה דרך הצפיה בו. אחת הבעיות לדעתנו בסרט היא שעשו אותו אנשים מאוד מודעים, ולכן הוא גדוש ברפרנסים אינטלגנטים וקריצות מפתות וממתקי מוח, אבל אף אחד מהם לא מתפתח לרגע של פקיחת עיניים, אלא נשאר ברמת ה-'אנחנו רואים את זה, אתם רואים את זה' - וכאן זה נגמר. כלומר, במקום להביע אמירה עמוקה ומשמעותית או להוביל את הצופים לתובנה אמיתית, הסרט ברבי הוא סוג של מיכל לסוכריות קופצות. נהנינו מאוד מהסרט, וממליצות לצפות בו, ועם זאת כדאי לראות אותו עם עיניים ביקורתיות, ולזכור שאלמנטים רבים בו משעתקים את המציאות הקיימת ללא כל שינוי, ומעל הכל להכיר בכך שהסרט מתפקד כקמפיין מכירות ושיווק למאטל.

פופ- קורן ברבי - ייצוג מקאנבה

כותבות

עדי כהן - פסיכולוגית רפואית מומחית מדריכה, עובדת לפי מודל אינטגרטיבי ממוקד גוף, סכמות ויחסים. מובילה את תחום דימוי הגוף בבית קוגניטיקה. עוסקת בעריכה ואוצרות.

פיניקס פן - מטפלת רגשית ממוקדת גוף וקשר. מתמקדת בעבודתה בעיקר בנושאי דימוי גוף, מיניות ויחסי אמהות-בנות. בעלת קליניקה פרטית בנס ציונה.

ספרות

ויניקוט ד.ו. (1971) "משחק ומציאות", הוצאת עם עובד.

קמפבל, י. (2013 [1949]), הגיבור בעל אלף הפנים. ידיעות אחרונות

Boothroyd, L. G., Tovée, M. J., & Evans, E. H. (2021). Can realistic dolls protect body satisfaction in young girls?. Body Image, 37, 172-180.

Dittmar, H., Halliwell, E., & Ive, S. (2006). Does Barbie make girls want to be thin? The effect of experimental exposure to images of dolls on the body image of 5-to 8-year-old girls. Developmental psychology, 42(2), 283.

Gonca UNCU. (2019). THE “BARBIE” DOLL AS A POPULAR CULTURE ICON: A NEW IMAGE OF WOMEN CREATED WITHIN, THE CONTEXT OF GENDER ROLES - ch 7. in: Social Science I Editors Cahit ASLAN Özlem AYDOĞMUŞ ÖRDEM

Harriger JA, Schaefer LM, Kevin Thompson J, Cao L. (2019). You can buy a child a curvy Barbie doll, but you can't make her like it: Young girls' beliefs about Barbie dolls with diverse shapes and sizes. Body Image. 2019 Sep;30:107-113

Ricea, K., Prichard, I., Tiggemann, M., & Slater, A. (2016). Exposure to Barbie: Effects on thinideal internalization, body esteem, and body dissatisfaction among young girls. Body Image: An International Journal of Research, 19, 142-149.

Roberts., D. (2020). The economics of barbie : marketing the evolution of an icon through the generations. Journal of applied business economics. vol 22(7).

Zurbriggen, E., & Sherman, A. (2014). 'Boys Can Be Anything': Effect of Barbie Play on Girls' Career Cognitions. Sex Roles, 70(5-6), 195-208