בעת איסוף החומרים והערכתם, קיבלנו מעל 100 יצירות בפורמטים שונים - כל אחת מהן הפגישה אותנו עם געגועים, כמיהות וכיסופים ...התרגשנו מכמות היצירות, גיוונן ועמקן. שמחנו על הזכות שאנשים שונים חלקו איתנו את פיסות הגעגועים שלהם או את היעדרם.

לאחר איסוף היצירות עברנו עליהם תחילה לחוד ולאחר מכן ביחד. כל אחת ואחד מאיתנו עשה את בחירותיו, ולאחר מכן נפגשנו לשוחח על היצירות. התערוכה המובאת בפניכם מורכבת מהבחירות המשותפות שלנו או דעת הרוב. היו כמובן עוד עבודות מצוינות רבות, וניתן להן במה בפלטפורמה הפייסבוקית, שתלווה את התערוכה.

​

כחלק מתהליך האוצרות, יצרנו שלושה "חדרי תצוגה", שעוסקים במושגים שונים: מרחב, חוויה ומגיפה. לטעמנו, היצירות בכל חדר מתכתבות זו עם זו ועם המושג המרכזי באופן שיוצר רב-משמעות. כך, מרחב הגעגוע הוא גם מושא הגעגוע - המרחב החיצוני, וגם המרחב הפנימי שמתהווה בתוכנו. הגעגוע ניזון ממרחב שנסגר בפנינו, אבל גם פותח מרחב אחר. ובכלל, סגירת המרחב שבחוץ יוצרת חווית געגוע ייחודית עבור כל אחד. למה אנחנו מתגעגעים כשהמרחב שבחוץ נעלם? האם כלל אנחנו מתגעגעים? אולי חלקנו מגלים בעצם שהם יכולים יותר 'להיות' (to be) כשהם in ולא out? 

ב"חדרי התצוגה" השונים מוצע פסקול מלווה מאת הרכב הטריו 'קרוב'. הפסקול מתפקד הן כיצירה  שנכתבה בימי קורונה ומבטאת געגועים, והן כדי לרמז על החוויה הלא תיאמן של חיים בזמן מגיפה, שלעיתים נדמתה כמו "סרט". בחרנו להשמיט את הפרטים שמתארים את גודל היצירות וזמן יצירתן כדרך להנכיח את חווית ביטול המרחב הממשי ושינויים בתפיסת הזמן, שהם ממאפייני חיים בבידוד, הסגר, ומפגשי זום.

​

התערוכה חוקרת את הגעגוע בימי מגיפה, ומבקשת להדהד בקרב המבקרים את הרפרטואר הרגשי המגוון של הפרט והחברה, בתקווה שיוכלו לזהות חלקים שונים בעצמם, וכך ייוצר מרחב מכיל ומתקף לגעגוע בימי קורונה.

​

מקווים שתיהנו מהאסתטיקה, המשמעות וההשראה של הגעגועים 

צוות התערוכה

​

​