לחצו play לפסקול מלווה של התערוכה
געגוע למרחב - מרחב הגעגוע
אביב בארץ השפלה
אָבִיב בְּאֶרֶץ הַשְּׁפֵלָה.
הַמֶּרְחָבִים נִפְתְּחוּ
וסְמִיאָגוֹל נִרְאָה הַבֹּקֶר קוֹטֵף חַמָּנִיּוֹת
וּמִתְחַכֵּךְ בַּדְּשָׁאִים.
זוֹהִי שְׁעָתָן הַיָּפה שֶׁל חַיּוֹת הַבַּר
וְהַבַּיִת
כָּאן בַּחֶדֶר
אֲנִי וְגוֹלוּם
בְּטַנְגּוֹ צָמוּד בּרֶקַע
עֵץ בְּשֻׁלְחָן הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי,
אַךְ שָׁרָשַׁי -
כֵּלִים שְלוּבִים
בַּצָּפוֹן הַיָּרֹק
אסף פדרמן, ללא כותרת, אקוורל על נייר
סגר
נְשִׁימַת הַזְּמַן חֲרִישִׁית
בֵּיתֵךְ סָגוּר
צִלְלֵי עָבָר בַּחֲדָרַיִךְ
עָתִיד בְּחַלּוֹנֵךְ
אַתְּ וִילוֹן מִתְגַּעְגֵּעַ
לְטִיפַת בַּדִּים
נְמָלַת הַבַּיִת
מַיִם צְלוּלִים
אַתְּ צִפּוֹר בִּסְבַךְ עֲנָפִים
רַק קוֹלֵךְ
אַתְּ סַעֲרוֹת הַחוֹרֵף, הֶמְיַת הַסְּתָיו
אַתְּ רֵיחוֹת הָאָבִיב, לַהַט הַקַּיִץ
וְלֹא יָצָאת פֶּתַח בֵּיתֵךְ.
סופי ברזון, ללא כותרת, צילום
צמא
כְּמוֹ הַצָּמָּא שֶּׁתּוֹקֵף בְּכִּפּוֹר אִשָּׁה רְוֱּיָּה בְּנוֹזְּלִים
מְּפַּתִּים אוֹתִי הַחַּלּוֹנוֹת בְּשֶׁמֶשׁ, רּוּחוֹת וְּצִּפּוֹרִים
וְּהֶעָּלִים שָּׁרִים לִי רִשְׁרוּשִׁים מֵהֲּעֵצִים
וְהַכָּחֹל הַמַּבְרִיק בְּיוֹתֵר קוֹרֵא לִצְלֹל לַמַּעֲמַקִּים
וְּלַחְּווֹת וּלְּהַרְּגִישׁ וֶלְּהֶחֲּבֵּל וּלְּהַחֲלִים
וְהָּעוֹלָּם כֻּלּוֹ מֵעוֹלָּם לֹא נִדְמָּה חַי יוֹתֵר
יוֹתֵר מַזְּמִין
כְּמוֹ הַצָּמָּא שֶׁתּוֹקֵף דַּוְקָא בְּכִּפּוּר
אִשָּׁה רְּוֱּיָּה בְּנוֹזְּלִים.
'רקפת בן חיים, צילומים מתוך סדרה 'הפנים של הסגר
החוץ הוא קודם כל בפנים
הַחוּץ
הוּא קֹדֶם כֹּל בִּפְנִים,
יָשָׁר
הוּא קֹדֶם כֹּל הָפוּךְ.
מוּטָב מְאֻחָר,
מוּטָב מֻקְדָּם,
עֵת לְחַכּוֹת
וְעֵת לָרוּץ.
לְאַט לְאַט בִּדְהָרָה,
אֲנִי לְבַד
עִם חֲבֵרִים בִּלְתִּי נִרְאִים
בַּחֶבְרָה.
הַזְּמַן
נִשְׁפַּךְ
לְתוֹךְ עַצְמוֹ
מֵחָדָשׁ.
לְהִתְעוֹרֵר
לְיוֹם אַחֵר,
הַלַּיְלָה בָּא-
חָלַף מַהֵר.
שי יעקובסון, ילד בתוך איש, ציור בגואש
חן גוטמן, צילום בשחור לבן
גֶּשֶׁם דַּק
מַמְתִּין לִפֹּל
יִשְׁטֹף הַכֹּל
עַד יַעֲבֹר זַעַם,
יִשְׁטֹף הַכֹּל, יִשְׁטֹף הַכֹּל.
הַחוֹלוֹת יַמְשִׁיכוּ בְּמַסָּע בִּלְתִּי נִגְמָר
בֵּין הַיָּם לַמִּדְבָּר
בֵּין הַיָּם לַמִּדְבָּר
וְרַק הַנַּדְנֵדוֹת
יִהְיוּ שָׁם גַּם מָחָר.
נדנדות
שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.
בַּחוּץ בָּרוּחַ
מְחַכּוֹת רַק הַנַּדְנֵדוֹת.
עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וְסָב
וְאָנוּ מֵחוּץ לְצִיר הַזְּמַן עַכְשָׁו.
כַּמָּה אֲנָשִׁים הוֹלְכִים,
צוֹעֲדִים
הָלוֹךְ וָשׁוֹב
הָלוֹךְ וָשׁוֹב
הָלוֹךְ וָשׁוֹב.
יעל דורון, גינת ילדות, דיו על בד
כי מתחשק,
כי כבר מזמן לא התראינו...
אז הייתי נשארת. כאן. כן.
לא חבל לי,
אדמת ארץ ישראל לא חסרה לי,
המרחבים לא קדושים -רק הקהל הזה קדוש לי
זה רק בלעדיכם ששום מקום לא מרגיש לי בבית
... טוב,
והעברית.
עוד כוס תה.
כל הבולמוס הזה התחיל
כי שי כתב על שיר לשגרה של אלתרמן
וכל כך רציתי לקרוא שיר לשגרה
הרעיון !!
שיר לשגרה. שיר לדברים הבלתי נראים
שמעצבים את החיים.
היה איזה סטנדאפיסט אמריקאי שביסס את כל הקטע שלו על הציפייה.
כמה היא יותר טובה מהדבר עצמו.
המחשבה על שיר שיגרה. מאוד יכול להיות
טובה יותר מהשיר
אבל על אלתרמן אפשר לסמוך..
הרעיון הזה כל כך מלהיב בעיניי כי אי אפשר באמת לדבר שיגרה.
אתמול ישבנו בבר עם חבר טוב של סול
'מה שלומך? כרגיל
מה חדש אצלכם? אין חדש. שתקנו די הרבה זמן אחרי זה וכל אחד שתה את הבירה שלו וחשב על החיים שלו ובהה קצת במשחק בערוץ הספורט (סול( וכל הסצנה הזאת היא כל כך חלק משיגרה שאי אפשר בעצם לדבר גם עליה.
על געגוע בעולם מחובר-מנותק. מתוך יומן מסע
בכלל המרחק
כמו שהוא מגביל
הוא מאפשר.
הרי הייתם איתי כולכם בביתן השירותים הקטן שבחוץ
כאשר בפועל
לא היו נכנסים בו חמישים וכמה אנשים
גם אם הם רזים מאוד
וכנראה שלא הייתם באים איתי לשם
אם היינו למשל, כולנו יחד כאן,
בבקתה הקטנה שביער (שגם היא רק בספק מכילה חמישים ומשהו איש)
שותים תה של בוקר
ועוגת בננה.
הייתי יוצאת אני לשירותים, לגמרי לבד
והייתם נשארים כולכם נבוכים,
אחד עם השני,
מנסים לגמגם שיחות חולין.
עכשיו כבר המים חמים
ויש תה
וגם עוגת הבננות על השולחן
ורק אתם, בעקשנות,
לא כאן.
ועדי בכלל לא אוהבת בננות והייתי מכינה לה משהו אחר.
אתם שתדעו לכם
שאם הייתם באים כולכם לגור כאן בניכר
פזורים בבקתות עץ קטנות בין עצי האלון
והייתי יכולה לפגוש אתכם במקרה
יורדים לנהר או קונים במכולת
הולכים עם הכלב
או קופצים לבקר בהפתעה,
רחב-אוהב: המרחק המאפשר
אני צריכה קקי
אז אני לוקחת אתכם איתי.
כמה אינטימיות אפשר לייצר
על אפו ועל חמתו של המרחק הגיאוגרפי
והעמימות של קבוצת הנמענים
שלא מכירים אחד את השני
ולא חולקים את מידת האינטימיות הזאת אחד עם השני
ואין דבר מאגד אותם חוץ מההגדרה
רחב:אוהב
וגם היא לא שלהם.
אבל גם את השם שלנו לא קראנו לעצמינו
ורובנו לא התכחשנו לו
ואנחנו רוכשים אותו יום יום ושעה שעה
כמו את הפנים
וזאת לראיה שהאף והאוזניים ממשיכים לגדול עד רגע המוות עצמו.
אני יוצאת מהבית (כי השירותים בחוץ)
וחתול שחור נבהל
ונורה ממפתן הדלת אל שביל הגישה
ורץ במורד השביל
ועוד ועוד הוא רץ
עד שהוא יוצא מטווח הראייה
ולא חוצה את דרכי.
אני לא יודעת איפה זה עומד בעניין המזל והביש
גם את החתול אני לא יודעת
לנו אין חתול.
ומה עשה חתול שחור בפתח הבית?