"בית ילדותי היה בית של אכפתיות ופשטות. של תבשילים טעימים, ניקיון מופתי ושירי ארץ ישראל היפה. ההורים שלי, אנשים טובי לב, היו מושקעים בחיי היומיום, בפרנסה ובטיפול בי ובאחיותיי. מגיל מאוד צעיר הרגשתי את בעירת החקרנות, וגאה בי צורך למשהו אחר, שלא ידעתי אז להגדירו. היום הייתי קוראת לזה הצורך להתחבר למשהו גדול יותר, מעבר לעצמי וליומיומי. בסקרנותי הייתי פותחת באקראי את האנציקלופדיה העברית, ותרה אחרי ערכים מעניינים לקרוא עליהם. חשתי אווירת תעלומה כשהייתי מעיינת בפסוקים בקאסוטו לצד הפירושים למטה בכתב הקטן. רקמתי בדיונות כשהייתי מתבוננת במפת העולם ובקוארדינטות של כדור הארץ. ויותר מהכל - אהבתי את מילון אבן-שושן ואת הלקסיקון לספרות, שהיוו עבורי שער לעולם שמעבר - עולם של ידע, מסתורין ותרבות.

 

רק שנים לאחר מכן למדתי מה זה להיות נוכחת בתחושותיי גם בלי מילים, אבל בתקופה ההיא המילים היו העולם והדרך. כתבתי לעצמי כל הזמן – יומנים, שירים, מחזות וסיפורים, וקראתי בהתמסרות את שייקספיר, דוסטויבסקי ורילקה, והתעניינתי בפילוסופיה. ההשתקעות שלי במילים היתה דרכי למצוא משמעות, אך היא גם בידלה אותי מסביבתי, וחשתי שונה. כבר אז כמהתי למצוא מרחב חברתי שבו ההזנה הרגשית והתרבותית נמהלות זו בזו - שיהיה אפשר לשלב בתוך הבית הממשי את מרחבי הדמיון והיצירה. הקמת הקומה השישית היא הגשמת חלום עבורי – הקמת בית למטפלים שמושתת על חיבורים בין האישי לתרבותי, בין פסיכולוגיה לאמנות ובין מדע לרוח שמעבר".

עדי