"גדלתי בבית שהיה מקום להרבה התרחשויות מעניינות. אבי הוביל חברה בתחום ביטחוני ואימי הייתה מכשפה. אמנם לא היה לה מטאטא לעוף עליו, והיא לא רקחה מרקחות וכשפים, אבל הייתה לה אינטואיציה, שלא פעם השאירה אנשים פעורי פה. הבית שלנו תמיד היה פתוח, ועברו בו אנשים מכל הסוגים והגדלים. היה בו מקום לכולם: לאנשים פשוטים, לאמנים, לפוליטיקאים, לאנשי צבא, לרופאים, לראשי מדינות ולשגרירים. כולם היו מוזמנים לבית, והתערבבו באירוע אחד, לו קראנו בבדיחות הדעת - "חג ניוד העציצים" - על שם השינויים שחלו בגינה לקראת המסיבה השנתית.


ההורים שלי אהבו לארח, והבית היה מקום בו החליפו רעיונות ודעות, וסיפרו סיפורים מסביב לשולחן האוכל. בשנים מסוימות היה נראה שהמטכ"ל כולו מתארח אצלנו בסלון, ושיירה של מכוניות וליאנט (שהיתה אז רכב לאלופים) השתרכה במורד הרחוב של בית הוריי. הבית של ילדותי זכור לי כמקום מפגש של ריחות, טעמים, מראות, סיפורים ובעיקר - אהבת אדם. בתוך כל אלו הייתה לאימי אהבה לאמנות ולטיפוח אמנים, ומדי פעם הבית שלנו היה הופך לגלריה קטנה, בה הוצגו יצירות של אמנים צעירים או אוספים שנקנו ונמכרו לאנשים שונים. עם השנים האהבה לאמנות מילאה את הבית בציורים ויוצרים".


אמי נפטרה לפני שנים רבות ועם מותה נקטע בבית החיבור השוקק לאומנות, אך הכמיהה לו נותרה מפעמת בי במשך שנים. החזון של הקומה השישית – הקמת בית למטפלים שמושתת על חיבור בין מדע, אמנות ותרבות – משיב אותי לשורשיי - לחדוות האירוח בבית פתוח, ולתשוקה לתרבות, שיח ויצירה.

דני