רוורי על שיער. רן לוי

"שיער זה לא חשוב !

שיער זה חשוב!

לא חשוב!

כן חשוב!"

(אני ומיה, הבת שלי)

NBG4.JPG

נועם בן גוריון מוסרי

 

3

(שיער צומח) לשיער יש תכונות רבות, כמו בחוברת מדעים לכיתה ח', תכונות החומר, הוא רך וקשה, חזק יותר או פחות, גלי וחלק, צבוע, לפעמים מריח ניחוח שמפו מבושם שאפשר לשאוף עמוק לתוכנו ולהירגע, הוא גם בעל צורה שנבחרה בקפידה, מעבר לכל זה הוא צומח, זאת אחת התכונות הדומיננטיות שלו, הצמיחה. אם הוא צומח זה טוב, זה peace and love , תנו לו לצמוח  כמו בסרט "שיער":

"Let it grow, let it grow, Let it blossom, let it flow, In the sun, the rain, the snow. Love is lovely, let it grow"

מקלט, מסך רועד, סאונד גרוע, חלק מהנערים והנערות מתנועת הנוער מכירים וכבר שרים את השירים, חלק בוכים שוב בסוף, מכווצים,  קרובים, חאקי נוגע בחאקי, ראש מונח על ירך, בנים ובנות, נשבעים לא להסתפר לעולם, לשרוף תעודות זהות, לא ללכת לצבא ובטח לא לטוס לווייטנאם או להילחם בשביל שרון בלבנון, מפנטזים על אהבה חופשית. המדריכים היו עם שיער ארוך, לא חשבתי על זה קודם, האנשים הראשונים שהאמנתי להם, שדיברו אל ליבי, היו מגודלי שיער ויחפים, ילדי הירח, נערי ישו.

השיער צומח כל החיים, שיער זקנים מדולדל ורך, בהיר ומפוזר מזכיר שיער תינוקות, התינוקות עם השיער המצחיק שלהם. כשהוא צומח זה ברז פתוח, מים זורמים מהראש לאורך הצוואר והגב עד אין סוף, יש משהו אין סופי בשיער שמתארך, הוא מתארך לקראת חוסר היכולת שלנו לשמור אותו ארוך יותר. התספורת הראשונה הייתה אילוץ, כי מתישהו היו חייבים לחתוך, לאחר מכן בכל מיני מסורות, היא הפכה לטקס, ל"חלאקה" בגיל שלוש. התספורת השנייה הייתה כבר אמנות.

אבקש להתעכב רגע על השיער הארוך המתבדר ברוח. אין מחזה שובה לב ומהפנט יותר משיער שכזה. אולי גם האישה היפה העטופה במעיל כבד ניצבת מול הים ושערה מתבדר ברוח, אבל קודם לכן הילדים הצוחקים במכונית, במושב האחורי כשכל החלונות פתוחים ושיערם סתור וסוטר לפניהם וכולם צוחקים. הגבר ארוך שיער הראשון שבו נתקלתי היה גבר מהספרים, גבר אינדיאני, וינטו מספריו של קרל מאי, שערו שחור והוא רוכב על סוסו ללא אוכף והשיער עף ומקפץ על כתפיו, ארוטי ואצילי.

כשהוא ככה ארוך מאד הוא מגרף תחתיו ואל תוכו כל אשר נקרה על דרכו, כמו בשיר על האיש עם השערות של יהונתן גפן: "פעם לפני הרבה זמן ראיתי איש קטן עם שערות ארוכות שמכסות את חצי רמת גן...", אני מדמיין שיער שאוסף בדלי סיגריות, גורי חתולים, אולי גם סודות או דברים שמתביישים בהם, כמו שיער שמכסה את האוזניים, מסתיר מכשיר שמיעה, או שיער על הפנים, או פוני שמסתיר את המצח, כמו שהיה לי כשהייתי קטן וסבא שלי היה מעיף אחורה כדי שיראו את המצח.

7

(כרונולוגיה אישית) הספר הראשון, ליד הבית, זה שכולם הסתפרו אצלו, נהג למעוך לנו את האוזניים, כולם יצאו עם אותה תספורת, גרע או גלח, שיער קצוץ ואחיד. לאחר מכן בגיל התיכון הספר הפנקיסט בתל אביב, במרתף ליד שינקין של פעם, ליד האוזן השלישית. הרבה גלוחים, צבעים, מוזיקה, חוץ מהפנקיסט היה את הגרוזיני ליד הבית. עם מסרק אחד ומספריים טבולים בחומר חיטוי צהבהב ותער עתיק עם להב מתחלף שנועד לגלח את העורף וליד הפאות, ובן מתורגמן, כי לא ידע עברית, הוא יכול היה לספר תספורת מושלמת בעשר דקות. אני מסביר לבן שלו, שמסביר לו מה אני רוצה, משהו בתרגום בדרך כלל משתבש והתוצאה הייתה תספורת קצרה מידי, או פוני במקום בלורית, או פאות שגולחו למרות שהתבקש במפורש להשאיר, אבל זה לא עניין אותי, לא עניין אותי שיער יותר, הייתי בצבא.

אחר כך היה לי שיער ארוך ואספתי קשתות מכל מקום ובכל צורה, והיו לי גומיות בכל מקום בבית ותלתלים, אבל אז אישתי נכנסה להריון והביטוי "תסתפר ותמצא עבודה" הדהד בתוכי ואמר לי מה עלי לעשות. לאחר מכן הקפדתי על שיער מסודר ושבלוני. הטרדה היחידה בקשר אליו הייתה מציאת הזמן להסתפר.

8

(קליניקה) בפסיכואנליזה מוזכר השיער בדרך כלל כפטיש. הפטיש יכול להיות שיער ערווה, שיער ראש, צבע שיער מסוים, או אפילו עצם פעולת סידור וגזירת השיער. הסתכלתי קצת באתרים ובכתבות על שיער ערווה, רציתי לכתוב על זה, אבל לא הצלחתי להתחבר לנושא, לא הרגשתי שהנושא מתפתח אצלי או מעניין אותי. יותר מעניין אותי מה עצר את ההתעניינות שלי, מה עוצר את הדימוי של שיער ערווה מלהתפתח בתוכי, למה דימוי מסוים עשיר ברגשות ותחושות שמובילים לקראת דימויים אחרים שמתחברים אליו ואילו זה דווקא נתקע ואינו מתפתח? זאת דוגמא נהדרת להתנגדות, לעצירת שרשרת המסמנים, לחתך בריזום, הפסקת ההתקדמות האסוציאטיבית.

תמונה קצרה ממיטה כלשהי: אל תגעי לי בשער, עכשיו, אחרי שנגעה לו בשיער, לא בא לו יותר, הוא לא רוצה אותה, מה כבר ביקש, רק זה ולא יותר, עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה, הזעם צריך להיקבר, התשוקה ראוי שתחזור, לך תתקרב אליה עכשיו, לך תמצא שוב את הדרך לשפתיים שלה. תמונה מול המראה: היא לא יוצאת מהבית, לא עם שיער כזה, זה כבר מספר ימים שהיא לא יוצאת, הוא נראה גרוע, יום-שיער-גרוע אבל ממש. עם כזה שיער לא יוצאים. פצעון זה עוד בסדר, אפילו קו שיזוף בולט על הכתף אפשרי, אבל לא כשהשיער ככה. אנשים מביאים לקליניקה את השיער שלהם ומספרים איתו סיפור. הם מעניינים אותי, השיער שלהם פחות. בקליניקה אני תמיד בתחרות עם ספר כלשהו שמבין ומחמיא ויודע יותר ממני, כי בסופו של דבר, כמו שיעיד כל ספר, ספר הוא בעצם פסיכולוג. אין יום בקליניקה שלא נאמר בו משהו על שיער. אני נוהג להתייחס לאמירות על שיער כמו לכל אמירה אחרת, באופן סימבולי. שיער יפה מראה אולי על יחס יותר טוב לעצמנו, יום-שיער-גרוע, הוא יום גרוע שצריך להאזין לקורותיו בלי להפריע יותר מידי. ראית שהסתפרתי? או איזה יופי אתה הסתפרת, לפעמים מטופלים הם היחידים ששמים לב שהסתפרתי, זה לא נעים, אבל זאת עובדה.

שינוי בשיער מעיד על שינוי באישיות, או לפחות על הצורך להראות שינוי כזה, מטופל שלי הסתפר אחרי שלא נפגשנו חודש ואמר שהוא בן אדם חדש עכשיו. בחור צעיר מאריך שיער אחרי הצבא, אישה משנה את הצבע אחרי הלידה. אני מפחד משינויים חדים מידי בשיער אצל מטופלים ומטופלות שלי, גילוח הראש, או צביעה חדשה ומוזרה מצביעות בעיני על חוסר שיפוט, חוסר חשיבה, משהו קיצוני, זה יכול לעבור אצל מתבגרות ומתבגרים, אבל אצל יותר גדולים זה מאיים עלי, מבשר על אסון מתקרב.

 

 

2

(דימוי) מילה על דימוי ואז חוזרים לשיער. לתפוס דימוי זה כמו לתפוש גל, בואו ננסה להישאר עליו כמה שנוכל, לא להרוג אותו בעזרת פירוש, הבנה או מטאפורה. הוא יכול להיות כמו משהו, כמו דימוי אחר, למשל שיער כמו חוטים או כמו גל, אבל בואו ננסה להשאיר אותו פתוח, להשתהות עליו רגע לפני שהוא עושה מטמורפוזה ואם כבר עשה אחת כזאת, בואו נשתדל שתהיה הכי קרוב אלינו, אל מה שעלה אצלינו, אל החוויה שלנו, כי הוא כל הזמן משתנה למשהו, מתרחב מתכווץ ומתחלף, הוא חלק ממשהו, מאזור מסוים ומדיבור. הוא מפתיע אותנו. אפשר תמיד לגרוע אותו או להוסיף עליו, הוא פתוח עד אין סוף, אלא אם כן מקבעים אותו. למרות החופש הגדול שיש לנו עם הדימויים, הם נוטים להתקבע. דימוי מקובע הוא קלישאה או דימוי שחוק או מיתוס, כמו למשל הדימוי של השבלול הנושא על גבו את ביתו. האמירה, אני נושא את ביתי עלי, אין לי בית אחד, אני כשבלול הנושא את ביתו על גבו, היא אמירה ידועה ומוכרת ולכן לא מאפשרת לדימויים אחרים לעלות. השבלול המסכן לעד ייצג את חסרי הבית, את אלה שביתם בתוכם או על גבם. אם נגרש דימוי זה נוכל לחשוב עליו כזה שעל גבו מקלט, לא בית, או חדר עבודה פנימי, או אפילו מדרגות ספירליות אליהן הוא עולה ומהן הוא יורד וכבר אין שם סתם בית אלא אופק חדש ופורה יותר.

כך גם בממלכת השיער,  אם כל שיער קצר מעלה במחשבה את תספורת המרינס – תספורת חייל, מה הטעם לחשוב על שיער קצר? אולי ניתן לשיער הקצר להיות בצבע אדום ואז יזכיר לנו שד פנקיסט משתולל? אולי נברר לעצמנו מי קיצץ אותו וניזכר ביום לפני כיתה א', או ביום שהתגייסנו ? אפשר לשאול את עצמנו איך הגענו למספרה בה הסתפרנו קצר, מה אמרו לנו על התספורת, כל דבר שישאיר את הדימוי בחיים ולא יקצץ אותו, יסרס וימית. הדימוי כמו השיער, יכול להפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

כך נוצרת מחשבה ריזומטית על השיער. הריזום הוא מושג מפתח אצל דלז וגווטרי, המחשבה הרזומטית היא כזאת שמחברת בין דימוי לדימוי מבלי לנסות לצור איזו פרספקטיבת על, אצלה כל רובד או ציר או הקבץ מילולי מחוברים לאחרים על דרך הדמיון והשוני, לעומת המחשבה הרציונליסטית שהדימוי המרכזי שלה הוא העץ - מחשבה שהיא מפרשת מפרקת ומנתחת מתוך חיפוש אחר אמת רציונלית לוגית -  המחשבה הריזומטית היא כמו שיח מתפשט שמכל ענף שלו צומחים ענפים אחרים המשתרגים בקודמים ובאחרים. מסביר לוסקי [1]: "המחשבה הריזומאטית אינה מכירה בהכללות ובהמשגות, אינה קושרת בהכרח דבר לדבר, ובעיקר היא אינה מאמינה במחשבה המודרנית, המבקשת לארגן את המציאות בתוך מכלול של מוּבנוּת ובהירות. גם אם כל אירוע הוא אירוע לסוגו ולמינו, המחשבה הריזומאטית קוראת את האירועים בתוך תפישה המְעָממת כל ביקורת עצמית של המחשבה את עצמה, הישנות מושגית הנעה סביב הבדלים שאינם מבדילים, רפלקסיה עיוורת המתקיימת בפני השטח". אפשר להפעיל מחשבה זאת על כל דימוי אחר; בית, צדק, ענן, כוס קפה, כל דימוי יכול להפוך לבובת ראש דשא אשר ממנה צומחים גבעולים רבים ושונים, ליהושוע הפרוע, לרסטות, לקשרים ולפיצולים, לשיער שאינו אסוף לצמה או לקוקו, גבוה או נמוך, שיער חופשי של שנות השישים, של הדימוי של שנות השישים.

[1] ח"ד לוסקי, "מחשבת הריזום", במה רב-תחומית לתרבות, רסלינג, גיליון 8, סתיו 2001.

6

(אימהות ובנות) הבת שלי בכתה כשראתה אותי מסתפר לראשונה, היא שמעה את צליל מכונת הגילוח החשמלית אצל הספר ונזכרה באמא שלה, או אולי רק בסרטון שבו אמא שלה מגלחת את שערה, רגע לפני שיתחיל לנשור בגלל הכימותרפיה. הצליל של המכונה מתקשר למחלה, גזירת השיער לפני שינשור.

בסרטון שצלמנו כשגילחה את ראשה  - שהיה אמור להיות מצחיק, אבל לא היה שום דבר מצחיק בסיטואציה הזאת - היא מרשה לעצמה להשאיר מין "מוהק", להתפרע כפי שלא הרשתה לעצמה קודם לכן אף פעם. היא שיחקה אתו, עשתה "אנדר-קט" שזה גילוח של השיער שמתחת לשיער הארוך, כך שהארוך מכסה על הקצר שמתחתיו. ותוך כדי זה היא מדברת אלי, אל המצלמה, מספר על כך ששוב צריכה לעבור כימו, ושאין לה כח לזה אבל מחכה גם למנוחה שהזמן הזה יזמן עבורה, מתלבטת אם יפה לה כך או אחרת, נזכרת באהבה באמא שלה - שכשהגיעה לארץ סיפרה את נשות השכונה שבה גרה (ואף עשתה חיל בכך) - מספרת שהיא בעצמה סיפרה חברות שלה ושזה כישרון שבטח ירשה מאמא.

היא איבדה את השיער והוא גדל שוב שלוש פעמים, כל פעם גדל רך יותר וחלק יותר, כאילו הפך שוב לשיער של ילדה קטנה. גם הגוונים השתנו, מכהה לבהיר, ממתולתל לחלק. אני לא זוכר אותה עם שיער ארוך או קצר דווקא, מקומו של השיער אינו מובחן מספיק בזיכרון שלי את דמותה, כשנפטרה היה שיערה קצר. אימהות מתעסקות בשיער של הבנות שלהן כל הזמן, עוזרות להן להסתרק, עושות צמות, קוקיות, פורמות קשרים, חופפות. עיסוק משותף אינטימי, טיפול עדין, ליטוף, מגע. אני משער שאת מגע ידיה של אימה משחזרת ביתי בעיסוקה האינטנסיבי בשערה.

חשבתי שאני לא כל כך רגיש לשיער ולכן פחות זוכר אותו. ובכל זאת במהלך הכתיבה נזכרתי כי לאבי היה שיער מצחיק, נזכרתי בקריקטורה שצוירה על ידי אמן רחוב בנאפולי, אני ואבי, השיער שלו מתבדר ברוח, נראה מאולץ, מפצה על קרחת, אולי עבר איזו הדבקת שיער פעם בעצמו, את הקול שלו אפשר לשמוע בסרט הקלטה ישן מהמזכירה החשמלית שהייתה לנו פעם, האם אפשר להקליט שיער כמו שמקליטים קול? אפשר יהיה לשמור אותו למי שנשאר וחי. שמרנו קצוות שיער מהתספורת הראשונה של הבת שלנו, היא נמצאת איפשהו בארגז הגדול עם כל הדברים יקרי הערך של המשפחה.

שערו של אבי שאין לי ממנו מלבד זיכרון רב, משתרג בשערה הרך של ביתי מהזמן שאך נולדה, שיער אפור עם שיער בלונדיני, צמה של זקן וצעירה. זאת מפת השיער הזמנית שלי, שנפרשת כאן ובה מתחברים צבעי שיער עם אנשים קרובים בגילאים שונים, נוצרת תמונה משותפת רבת חושים וזמנים ומקומות.

למרות זאת, לבת שלי אני אומר ששיער זה לא חשוב. אני באמת מנסה לגרום לה התעניין בדברים אחרים שלדעתי חשובים יותר משיער, כמו בלימודים, בחברות, קריאת ספרים, או אולי אפילו ערכים ודברים עמוקים וחשובים יותר. היא גם מתעניינת בכל אלה, אבל משקיעה המון בשיער שלה. השיער שלה יפה, אני מחמיא לה עליו לעיתים. בעצם מה שחשוב לי לומר לה זה שתשמור את נפשה, כמו שאלתרמן כתב לבתו: "נפשך שמרי ובינתך שער ראשך/עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך". אף פעם לא אבין באמת מה השיער עבורה, מדוע הוא חשוב לה. הפער הזה יישאר לתמיד. טוב שכך.

ללא כותרת

 

1

(הקדמה- שיער בכל מקום) שיער בכל מקום, בכל מקום בגוף ובכל מקום בעיר, חגיגת שיער לא מסודר, אי אפשר לברוח ממנו, קשה לאסוף ולזרוק, עף ברוח, כדורי שיער, העין נפגשת ברחוב, צורות וגוונים, מכוני יופי, מספרות, אקדמיות לשיער, תספורות, הורדת שיער, השתלת שיער, ספר הגבות הגדול, עיצוב, מריטה, ארגון, פיסול, סירוק, שמות פועל. שיער, מסתבר,  חשוב להרבה אנשים. אני נושף על המקלדת – מעיף שערה. שיער זה משהו שפועלים עליו. המון פועלי שיער והוא מצידו - צומח.

אם הוא נמצא בכל מקום בגוף ובמרחב הציבורי, בוודאי יש לו מקום גם בנפש. אבל בנפש אין שיער, אלא דימוי של שיער. מתארגן כאן מיפוי חלקי ביותר של אופן התנהלות דימויי השיער בנפש ומכיוון שכל נפש שונה מאחרת, כך גם מפת דימויי השיער תהיה שונה מנפש לנפש. ככה מתארגן דימוי השיער אצלי.

4

(שיער ארוך) שיערך הארוך נערה, שערך הקצר. הנערה  חיכתה לו וכששב הם כבר היו אנשים שונים, זה אף פעם לא יהיה כמו שהיה קודם, לפני שהלך אל המחנה, שם קוצץ שערו. השיר של עמיחי מחדד את ההבדלים, את המקומות השונים שהנער והנערה נמצאים בהם באמצעות ההבדל בין הקצר לארוך.

במלחמת העולם הראשונה נצטוו החיילים לקצוץ את שערם כהגנה מפני כינים, פשפשים, ושאר מרעין בישין. הפקודה הפכה לאופנה. קצר מסודר נחשב מהוגן, וארוך נחשב מגונדר. אסירים וחולים ועניים ובעבר צמיתים ועבדים שיערם נקצץ ואילו השליטים האריכו את שערם להתגנדר בו.

את השיער הארוך אני מדמה לחבל, החבל של רפונזל למשל, חבל עשוי משיער, חזק ועבה, העוצמה שיש באורך, אני חושב על לטוות צמר שזה בעצם שיער עזים, אולי כבשים, על זה שאנחנו מתחממים כששיער עוטף אותנו. על כמה כח יש בשיער עוטף. ונוס של בוטיצ'לי, שיער ארוך מכסה ושומר על הגוף, עוטף את הפנים, אפשר לעשות קוקו מקדימה לא רק מאחור, ואם כבר קוקו, יש כל כך הרבה, למעלה, על העורף, מגולגל כמו רקדניות. ויש גם המון סוגי צמות, צמות שורש הצמודות לרקפת, צמות פזורות, צמות סיניות והולנדיות. צמה אחת ושתיים ושלוש, כמו בספר של נירה הראל "שפת הסימנים של נעה", שנהגתי לקרוא לביתי לפני השינה. בספר נעה הקטנה מתבלבלת במניין ימי השבוע ואמא שלה, כדי להזכיר לה, קולעת כל בוקר צמות בהתאם ליום.

5

(בריאות וחולי) אם היה צומח שם משהו אחר? ספגטי? או אם היה מפסיק לצמוח, שיער וחולי ובריאות קשורים זה לזה. הוא יכול להיות שומני, דליל, דק, יבש, מקושקש או מלוכלך. כל מיני דברים נוראיים מאיימים עליו: מזג אויר, ים, בריכה, שמש, שינויים הורמונליים, חוסר בוויטמין בי, מוצרי שיער זולים וקלוקלים. כל מיני דברים מתיימרים להגן על בריאותו: המוני מוצרים שונים ומשונים, תרופות סבתא, ביצה ושמן זית, שמן קוקוס, תה ירוק, אלוורה ודבש על הראש, לצד מוצרים שפותחו על ידי נאס"א.

שיער בריא הוא שיער יפה, הוא שיער מלא, הוא כזה שצומח, שמסתדר, שנעים. פתאום מתגנבת מחשבה על הרקב בנפש, על כמה שהשיער הוא חיצוני מסתיר ומשקר, על אנשים רעים עם שיער מושלם, או על סבל רב שמכוסה בשיער יפה. אני נדרש שוב לממד החיצוני שלו, לאופן שבו הוא מכסה את הגולגולת ולא מראה את ה"אמת", שהיא קרחת גלויה, שעליה יש לשמור ולהגן, שהיא תמיד עדינה יותר ופגיעה, קרחת הכימותרפיה, הגזזת, בתמונות של ילדים עניים.

אך אני הוא גם שיערי, הוא לא רק מסתיר אלא גם מעיד,  לכן אם הוא איננו גם אני אינני, אם הוא מתמעט גם אני, שמשון הגיבור, מתמעט יחד אתו, עלי להחזירו, להרימו, לייבאו מטורקיה, לנקב את פדחתי ולשתול אותו בתוכי. השיער עושה אותי ואני עושה את שערי. חן עמרם סיפרה על המעבר משיער ארוך לשיער קצר ועד כמה הוא שינה אותה. היא הבחינה שהיא חשופה פחות להטרדות מיניות עכשיו, כששערה התקצר, היא זקופה יותר ומסתתרת פחות, היא יכולה יותר לשחק עם הנראות שלה, עם המגדר, נוח לה להחליף לבגדים של בנים ולהעלם במרחב הציבורי.

קצר זה בנים ולבנים נוח יותר ברחב הציבורי, הם שולטים בו. נשים מתחילות עם חן יותר כשהיא עם קצר. חן אומרת שכולן צריכות להתחפש לבן לפחות פעם אחת וללכת ככה ברחוב, לראות איך זה מרגיש. איך זה להיות עם קצר. הזהות משתנה או מזהים אחרת.

אם נחזור לבריאות וחולי, נראה כי על השיער להיות בריא ובשום פנים ואופן לא מפוצל. זה מאד מוזר, אני לא חושב שחשבתי אי פעם על שיער כמשהו שיכול להיות חולה. מתוך קריאה בתוויות של מוצרי שיער, אני מבין ששיער מפוצל הוא אסון נוראי. הוא כמו עור סדוק, כמו שיניים שבורות, הוא מעיד על יובש, העדר מינרלים ומלחים, הוא חולה ואיתו אנחנו. אפשר להבריא אותו, ואותנו, לשמן אותו, לחפוף, למרוח, מצילים, גדודי רופאי שיער, אלו הנקראים ספרים או ספריות שיודעים מה לעשות. החולי הנורא מכל הוא העדרו של השיער, הקרחת המתקרבת, נסיגת קו השיער לאחור והיווצרות הקרחת הקטנה שגולשת לה ממרכז הקרקפת החוצה. יש נטייה לחבר בין התקרחות להזדקנות, השיער נסוג עם הגיל. ראיתי את זה גם באזור הגרב ונחרדתי לגלות שגם שיער הרגליים מדלדל,  החרדה אינה מאיבוד השיער אלא ממה שהוא מייצג, הדרך משם לחרדות הקשורות לזקנה, איבוד יכולות ומוות היא קצרה מאד. על כן תעשיית השתלות השיער משגשגת כל כך, ממסווה אסתטי נערכת מלחמה רבתי על ההזדקנות, עוד זירה שבה נידונו להפסיד, הקץ יבוא, בין אם נגיע אליו שעירים ובין אם לא.  

גם אני מודאג מעט מצדעותיי המאפירות, עוד סימן לזמן שעובר, אני אוהב להתלונן עליו בפני הספר שלי, עוד מעט לא יהיה לי אלא שיער לבן! אני זועק והוא מקבל ומרגיע את מחאתי מול הזמן. שינוי צבע השיער הוא מסימני הזמן, ההזדקנות, החלפת הנעורים באיזו בגרות מדומיינת, "עד כמה אפשר לרצות להיות ילדת פלא, מ-1 עד צובעת את השיער מחדש כל כמה שבועות ובכל־פעם מופתעת שהוא גדל לבן?" כותבת נועם גלזר במסה יפה אודות הגדילה ושינויי הזמן המתחוללים בה, אין לי על מה להתלונן, אני לומד ממנה, הזמן עובד על כולנו ועלינו לקבל זאת, כמו שמקבלים את כל ברכות הגיל.  

9

(יש לך גומייה?) הגומייה אוספת את השיער ומחבר אותו יחד בכדי שלא יתפזר. כשהיה לי שיער ארוך, הייתה תמיד חסרה לי גומייה. השתדלתי שתהיה לי תמיד אחת על מפרק ידי, אבל איכשהו הן תמיד נאבדו לי. במאמרים אקדמיים יש גומייה בסוף הטקסט, היא הסיכום שכולל תקציר של מה שנכתב ורעיונות ושאלות להמשך. בחקר הספרות מדברים על סוף סגור, סוף גומייה, שמציין מה קרה בסוף לדמויות ואיך הסתיימה העלילה ואת הסוף הפתוח שמשאיר שאלות ופערים שאינם נכתבים ושאנו הקוראים יכולים להשלים אם נחפוץ בכך.

אפשר לאגד כאן את הטקסט בגומייה, אבל כדי להשאיר כמה קצוות פתוחים, אפשר תמיד להוסיף (כאשר מדובר בשיער משתמשים בפועל "להלחים" ועושים "הלחמת שיער") עוד דימויים, לשחרר את הקוקו, להסתפר אחרת ולהנות מהשיער הצומח.

לתשומת ליבנו

לרשימת אמנים